"אני מרגישה לפעמים כאילו הכל קשה לי."
אמרתי לאבא שלי על זה שאני צריכה לחלוק מיטה עם אחותי כשהיא חולה.
"זה עניין של גישה."
הוא זרק סתם ככה והמשיך ללגום את הקפה.
אני לא אוהבת לצאת לחופשות כ''כ.
אני נהנית מהחופשות אבל אני צריכה חומרים מרגיעים כדי לא להיות בפאניקה כל הזמן, אז במשך כמה שנים, די ברחתי מזה.
עכשיו ניתנה לי האופציה להתמודד עם זה שוב-חופשה חלומית בפוקט, תאילנד.
החלטתי שיאללה, אני עושה מה שצריך.
לקחתי מלא כדורים טבעיים להרגעה, אני כותבת כל הזמן והפעם גם אשכרה מדברת עם ההורים שקשה.
מנסה לפחות.
שנים חשבתי שאני מפונקת או בכיינית, בניגוד חריף למה ששמעתי סביבי.
לא האמנתי לאנשים כשהם אמרו לי שאני חזקה או שאני מתמודדת.
כי ההורים שלי גרמו לי להרגיש בכיינית ורגישה.
עכשיו התחלתי טיפול ודברים התבהרו; כחלק מהPTSD, הגוף שלי במצב השרדות כל הזמן, מה שגורם לי לחרדות ועצבים כל פעם שאני במצב שמרגיש מאיים.
כולם סביבי באמת מקשיבים ומבינים כשאני מסבירה.
אני משתדלת להיות ברורה ובהירה, לא תמיד אנשים מזדהים אבל הם מצליחים לתפוס את זה.
כולם חוץ מכם, הוריי היקרים.
איך אתם אוהבים לחשוב שאתם יודעים יותר טוב ממני עליי.
או לפחות להישמע ככה.
אתם חושבים שאני עושה את זה בכוונה, או שאני לא רוצה להשתנות.
אני רוצה.
המוח הזוחלי שלי נועל אותי חזק ולא מרפה.
חונק את האונה הקדמית עם כרית, מבטל כל תחושת היגיון ומחזיר אותי לבסיס.
אז אמא ואבא היקרים והאהובים שלי, אני מאחלת לכם יום אחד ללמוד לסתום ולהנהן ומאחלת לעצמי יום אחד לא לקחת אתכם קשה.
זה משתפר כשאני רחוקה לפחות.
אז אני נהנית, באמת שכן, חיכיתי לזה בקוצר רוח.
הפעם אני אעשה דברים איך שאני רוצה ואולי סוף סוף אתחיל להאמין לכולם ולא לכם.