"הכל בסדר?"
אבא שאל אותי כשישבתי בבריכה.
אני עונה כן באינסטינקט אבל אחרי מחשבה נוספת, אני לוקחת את ההזדמנות להתייחס לזה.
"אני בדיוק מנסה לחשוב על למה אני כ''כ שונאת אנשים שמחמיאים לעצמם."
עניתי לו, וחזרתי להרהר לעצמי במים הקרים.
"זה מתנגש בערכים שלך וזה מפריע לך."
לא רציתי להאמין בזה.
אני תמיד מחפשת סיבה עמוקה יותר.
איזשהו פחד, חרדה, תסכול או אולי טראומה, אני תמיד חופרת עמוק יותר ומוצאת פתרון להתמודד.
אבל מה זה מתנגש עם הערכים שלי? מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם זה?
איך זה הופך אותי לפחות גרועה מהומופוב או מגזענית?
הרי להם יש את הערכים שלהם וגם הקיום של אותם מושאי שנאה מקשה עליהם.
אז איך אני אמורה לחיות בידיעה שאני לא יותר טובה מזה?
אני, שמנסה לקבל את כולם ולאהוב את כולם, באמת לא להיות שיפוטית.
מקסימום להיגעל וכשזה פוגע באנשים, לבקר.
אז אם יש לכם תשובות או משהו מנחם, אשמח לשמוע כי אני מרגישה קצת אבודה בתוך זה.