אני כותבת ללא הרף במטוס, מעכלת את כל מה שעברתי, לטוב ולרע.
פילים חמודים וחיות פצועות, אחות מעצבנת ומלא ישראליות מגניבות, תיירים סקסיים שבמקרה הם גם בלונדיניים עם עיניים כחולות 😍
ודווקא באה לי טוב הבריחה, אבל אני ממריאה והגוף שלי בנחיתה.
אז היד שלי זזה מעצמה ועשרה דפים פשוט מתמלאים בדברים כואבים.
על ילדה בת 17 עם דכאון, בעיות דימוי גוף, חרדות ועצבים.
על בלבול, תסכול ולב שבור.
על ייאוש ועל קומץ של תקווה שהופך את המצב למעט פחות עכור.
ופתאום מגיחות מבין הדפים מילים שאותי בלב הן דוקרות.
הן נפרסות מול עיניי ואין לי ברירה אלא לבכות לנוכח ההבנה שזו אני, שזה מה יש, שעם זה אני צריכה להתמודד.
אבל עכשיו זה כתוב, זה אמיתי, זו התחלה של משהו ואני מתחילה להתעודד.
"לצאת מהארון זה קשה, כי את צריכה להרגיש שייכת.
כשאת יוצאת מהארון, את מוותרת על כולם כדי לבחור באני.
לפעמים אני זה קצת יותר לבד, קצת פחות שייך פתאום.
קצת יותר מסוכן."