אני שומעת הקלטה שלך ב9 בבוקר, אצלך 8 וכשנפגשנו, היה בכלל 1 בצהריים.
הלב שלי מתרחב בקרבי ואני נאנחת.
ככה זה תמיד יהיה?
האם תמיד ארוץ אחרי רומנטיקה אבודה בשקל, אהבות נכזבות ותחושת פרפרים משכרת שגורמת לי לחכות לך ליד הטלפון, לצליל הנעים של הודעת ווטסאפ?
והנה אתה שוב שולח לי הודעה ואני נמסה.
זה מצחיק, שנים לימדו אותי שאתה האויב.
פאקינג גרמניה.
אמנם לא מצד המשפחה שלי, אנחנו לא חווינו את השואה מי יודע מה, אבל טסתי לפולין וכמו כולם למדתי את החומר שוב ושוב ובכיתי כל שנה לקולו של האבא בסרט "החיים יפים".
פחדתי מהשפה, אני מודה.
אבל כשהסתכלת לי בעיניים ואמרתי בגרמנית כמה אתה רוצה לזיין אותי, הפכתי לשלולית ורק ביקשתי שתגיד לי את זה שוב ושוב, בגרמנית הלא כ''כ מפחידה.
אז אני יודעת שזה רגש אבוד שכזה, אכול רומנטיזציה.
פרפרים על סיטואציה חלומית ובלתי אפשרית, זכרונות מטיול ומבריחה מתוקה שהייתי צריכה כ''כ.
אבל היי, לפחות אני מרגישה משהו שוב.
גם אם זה קצת קיטשי, גם אם זה צפוי מראש.
גם אם זאת לא באמת אהבה.