הגיונית, אני לא רוצה למות, סבבה?
אני יודעת לעצור את הרגשות האכזריים שמתרוצצים לי בראש, על איזה נפלא יהיה לקחת סכין עכשיו ולהעביר אותה על הגוף.
לראות את הדם נוזל ממני.
וזה חרא מחשבות, חשבתי שאני לא שם יותר.
כבר שנים של טיפול ועבודה עצמית, של לשים את עצמי קודם, של מיינדפולנס, של להקשיב לכל ההיגיון.
יש לציין שזה כן עובד, כי פעם הרגשתי ככה כל יום כל היום ועכשיו זה מאורע קצת פחות תכוף, אבל עדיין כשזה בא, אני משתגעת.
הכל כואב, אני בקושי מצליחה לזוז או לנשום.
הצרבת הורגת אותי ואני רק רוצה לאכול שטויות וגם ממש לא בא לי להכין שום דבר, שזה איך שהוא יהיה זמין ונוח.
זה לא, למי שתהתה.
באמת שאני שפויה, כי הנה, אני אומרת: המחשבות האלה הן לא בריאות, הן לא אמיתיות ואני לא נכנעת להן.
אבל אני מרגישה כ''כ בודדה כמישהו רוצה להיות איתי, אני רוצה להיות לבד פתאום ואני מרגישה כאילו שורטים אותי מבפנים עם פאקינג יד של וולברין.
אז לא להזמין לי משטרה ולא לדאוג לי.
אני לא עם סכין בקרבתי ואני גרה עם 6 אנשים ששומרים עליי, אוקיי?
אבל אין לי למי לומר איך אני מרגישה, כי איך אפשר ליפול עם משהו כזה על חברים ומשפחה?
"היי נכון שאני בטיפול מלא זמן ואני עושה תהליך טוב ואתם ממש על זה איתי ותמיד מקשיבים לי? אז בא לי למות חהחה."
סעמכ.
אני ממש אשמח לתמיכה ודאגה (שוב, לא משטרה בבקשה באמת אנחנו מלא אנשים פה אני לא אפגע בעצמי)