אני יושבת במיטת בית החולים שוב, אחרי 3 שנים וואלה לא התגעגעתי לזה.
"אני לא מרגישה ראויה לכל האהבה הזו והדאגה הזו, אני פשוט מרגישה שלא מגיע לי את כל זה."
אמרתי לחברה הכי טובה שלי, כנראה לא בפעם הראשונה בתקופה האחרונה.
היא גלגלה לעברי עיניים.
"אה כן צודקת, את חרא בנאדם." היא פתחה.
"פשוט חרא, כזו כפוית טובה, את לא עוזרת לאף אחד, לא דואגת להורים שלך, לא עוזרת בבית, לא נותנת יד לגרעין שלך, לא נותנת מקום לאנשים בחייך, אי אפשר פשוט לדבר איתך, נטו נטל על העולם, זה מה שאת."
כששמעתי את כל זה, לא יכולנו לעצור את עצמנו מפשוט לצחוק.
"תגידי מה יש לך יא סתומה? לפני רגע אמרת לי שאת קונה לחברה שלך מיטה באיזה 1000 שקל ואת מרגישה שלא מגיע לך שיקפיצו לך אוכל במונית וישטפו לך צלחת? יא הזייה."
אני יודעת שהיא צודקת, אבל עדיין לא מרגישה את זה.
לא מרגישה מספיק עבור שום דבר ואף אחת, אפילו לא כלפיי עצמי.
גם אחרי שעשיתי כלים על קביים הרגשתי שאני פשוט מיותרת ולא טובה לשום דבר.
פתחתי את הפאקינג יד ואני עדיין מרגישה חרא עם זה שאני לא נוסעת לעבודה.
לא תגידו צינון, זו פציעה עם תפרים, משהו עמוק כזה מעורר חלחלה!
ולכולם זרקתי שאני בסדר אבל בתכלס אני מרגישה איום ונורא.
הולכות להיות לי צלקות נוראיות על היד, החודש הזה יהיה קשה, מלא פיזיותרפיה והמון אלתורים והכל בגלל כוס חרסינה ארורה.
ועדיין אני מרגישה פתטית שזה חוסם אותי.
כאילו מה, זה שטויות, למה זה יעצור בי?
כולה חתך ביד.
אז מה אם ראיתי את הבשר שלי ועכשיו קשה לי להרדם בלילה ואז מה שלהיות בבית החולים מעורר בי PTSD שגם ככה היה לי עוד לפני התאונה.
אני רגע אחד מרגישה שאני משחקת את החיים על הארד ורגע אחרי זה צועקת על עצמי שאני בכיינית חסרת תקנה!
למרות שאני היחידה, היחידההההה שלא נותנת לעצמי מנוחה.
אז אמשיך לתת את כול כולי וכנראה להרגיש אשמה כשנותנים בשבילי?
אולי יש איזו שהיא תקווה שיום אחד אאמין באנשים מספיק שהם גם רוצים צדק, שגם בהם יש חמלה ואהבה?
ואלוהים אדירים למה אני עדיין רעבה?!