לא ביקשתי לי את כל זה.
בחיי שאני לא מעוניינת באף זכות יתר, נדבה, הצלחה ואהבה על צבע עורי.
לא תודה.
נמאס לי לקום בבוקר למציאות הזו שבה אני הולכת לעבודה שאני יודעת שלא תיתן לחברות שלי את אותו הצ'אנס, בגלל כל מיני תירוצים אבל בעיקר בגלל שם פאקינג משפחה.
נמאס לי להרגיש רע על חוסר צדק שלא רק שלא אני יצרתי אותו אלא אני מוכנה להילחם עליו, להלחם למענם.
אבל אני מרגישה כ''כ קטנה וחסרת ישע לפעמים.
כמו היום שהסתכלתי בכיור מלא מלא כלים וידעתי שאף אחת לא תבוא לשטוף אותם והלוואי שיכולתי אני, אבל אני פצועה.
אף אחת לא מצפה ממני לשטוף אותם, אף אחת לא תכעס עליי שהם שם, אבל אני פשוט מרגישה חסרת אונים אל מולם.
הם שם, מזכירים לי שאני לא יכולה לשטוף אותם כי פתחתי את היד.
והגזענות שם כדי להזכיר לי כמה אני מרגישה אבודה.
אבודה וקטנה בעולם הזה, חסרת כל כוח השפעה.
קחו ממני הכל רק תנו צדק מזדיין בעולם הזה, כי אני מעוניינת להזיל ולו עוד דמעה אחת על עוונות שאני רואה כול פאקינג יום.
איך אני אמורה לסמוך על אנשים כשיש כ''כ הרבה הרס, בטלוויזיה משדרים בעיקר חדשות רעות ויש לי חברות שמפחדות להחזיק ידיים לבנות זוג, שלא מאמינות בעצמן שיצליחו, שבכלל לא מקבלות את אותן הזדמנויות?!
אני שבורה לחלוטין, נגמר לי הכוח ואיכשהו מחר אני צריכה לקום בבוקר ולמצוא את הכוחות להחלים, להתמודד עם עצמי ועם האשמה האוכלת אותי, עם כל החרא שאופף אותי בתוך הראש.
אני צריכה לקום עם כל האנשים האלה שאוהבים אותי ודואגים לי, עם כל הביטחון שקיבלתי מהוריי ומסובביי ולחוש שזה לא פאקינג מגיע לי.
לא בגלל איזו בעיה שיש בי, אלא כי זה מגיע לכולם, לא רק לי.