היו הייתה ילדה, שחיה ושיחקה וחלמה, בתוכה חיה פיה.
כאשר הפיה קראה בקול, בבכי ובכאב, הפנו לה עורף, כאילו אומרים "זה לא מתאים".
ילדה בת 5, כולה לבדה.
אז הילדה לקחה את הפיה וסגרה אותה בקופסא.
"זהו, מעכשיו אף אחד לא ישמע אותך ואני לא אצטרך להסתדר לבד."
אבל הפיה, היא לא אוהבת להיות בקופסא, היא רוצה להיות חופשייה בנפשה.
היא רתחה ובעבעה, אך הקופסא הייתה חזקה, כ''כ חזקה שהיא גרמה כאב לילדה עצמה.
אותה ילדה, בת 10 אולי, עומדת אל מול החלון, מאשימה את כולם אבל בעיקר את הפיה.
"רק עוד צעד אחד ויהיה לי שקט ממנה."
כך היא האמינה, כך היא אמרה לעצמה.
אבל לא הצליחה לעשות את הצעד הזה החוצה לשקט, אז היא נתנה לפיה להמשיך לבעבע ולגעוש בתוכה.
"אני צריכה לצאת החוצה!"
הפיה צעקה על הילדה, שעכשיו היא נערה.
"אני לא יכולה שתצאי החוצה, הוא ישמע."
אבל לפיה לא אכפת שהוא ישמע, רק לנערה אכפת.
אז הפיה ניערה, בעיה וקפצה חזק חזק, עד שהיו פצעים בבטנה, ראשה ובליבה של הנערה.
וזו? זו כבר ממזמן לא מרגישה את ההבדל בין הכאב שיש בפנים למה שהיא מקבלת מבחוץ, היא כבר יצאה מתוך עצמה.
לפני שהוא הלך, הוא הכניס את הכאב הזה שהיה בחוץ, פנימה, עמוק עמוק, עד שיצא טיפה דם.
והפיה גועשת כולה, והנערה מרדימה אותה כי צריך לעשות כלים עכשיו.
"אולי עכשיו נצא?"
אמרה לנערה, שעכשיו הייתה חיילת.
אולי לקצת, היא ניסתה.
והפיה שכ''כ הייתה רגילה לקופסא, פשוט התפוצצה.
לכל כיוון, בכל מקום, דורשת את מקומה.
אבל כשהחיילת חזרה הביתה, היא נעלה את הפיה שוב בקופסא.
"פה אסור, מותר רק בצבא."
וזו פשוט נכנעה והחיילת, היא בכתה.
לבד, בשקט בחדר, בלילה.
"במבי, למה כלאת את הפיה?"
שאלתי את עצמי, ורק הוא ענה: "כי הצייד רואה את ניצוץ הפיה, וגורם לך להרגיש לא בטוחה."
ולא הבנתי, עד שהבנתי.
שהצייד הזה היה כל האנשים שלא יכולתי להאמין שבכלל גרמו לי להרגיש כמו טרף.
אני משחררת אותך עכשיו, ואם הציידים יבואו, תשרפי אותם.