23 שנה ו23,000 ספרים שקראתי, ועדיין, כל פעם מחדש, אני מופתעת לשמוע שיש אנשים שרוצים להיות בחברת המשפחה שלהם.
לא סתם רוצים, באים במיוחד.
יש לי כמה סיבות לנסוע הביתה בסופ''שים:
-לא נעים לי להבריז מכל ארוחות השישי.
-אני מתגעגעת לכלב שלי.
-אני מתגעגעת לאחי הגדול ולחברה שלו.
-אין לי כוח לבשל או לקנות אוכל, או לנקות אז אני פשוט בורחת אליהם שהם יעשו את זה.
-לפגוש את הבסטיות האשדודיות.
-אני צריכה את העזרה שלהם בדברים אז אני שומרת על איזה שהיא רמה של קשר כדי שאני אוכל לבקש מהם אותם.
הרבה סיבות, ואף אחת מהן היא לא "פשוט לראות את ההורים שלי."
והייתי בטוחה שאף אחד לא רוצה לראות את ההורים שלו, אבל מתברר שזה תקף רק לשלבים מסוימים ורק לאנשים מסוימים.
טוב, גם הייתי בטוחה שהם היו הורים ממש סבבה, ושאני פשוט דפוקה במוח שלי, הרי לא ייתכן שהם עשו משהו רע, אני סתם לוקחת הכול קשה.
אז טעיתי, טעיתי, טעיתי, וואו כמה טעיתי.
הם פגעו בי; זה אפילו לא משנה למה, אני עכשיו צריכה לחיות עם הרגש הזה.
שהם פגעו בי כ''כ שיש לי מחלת נפש, שאני עכשיו צריכה לחיות איתה, והם לא עוזרים לי איתה.
שאני צריכה להיות חזקה, ובתמורה שהם לא יראו אותי.
יודעים משהו? לפעמים אני מאחלת לעצמי שהם פיזית לא יראו אותי, כי כשהם מסתכלים, נדיר שאין להם משהו רע לומר, סתם ככה.
כי זה חינם.
כי מבחינתם הם פשוט אומרים את האמת.
אני רוצה לישון ולא לקום, אבל אני בכלל לא מצליחה להרדם.
בנימה אופטימית, יום חמישי אני עוברת לחיפה, ומראשון עד שלישי אני גם ישנה בה בהוסטל! רוצים לצאת איתי לבר באחד הימים האלה חיפאיות יקרות?