זה שהיא לעד סוף פתוח.
המציאות של הטרגדיה היא סוף סגור, לרוב גם חתום וללא שום אופציה לשינוי.
זה אובדן של קרוב בטרם עת, זו טראומה, זה חדשות מזעזעות, אובדן של עצמך..
זה לא משנה איזו צורה הטרגדיה לובשת, היא מציאות חזקה ומזעזעת, בלתי ניתנת להתעלמות.
ולרוב היא גם נגמרת, המציאות עצמה.
אבל גם לא ממש.
כשאת רואה טרגדיה בסרטים, את רואה פיסת חיים של שברון לב, בדרך כלל את גם רואה את החלק הכי קשה.
ואז יש את התחושה הזו שזה מתעמעם והקהל מקבל איזה שהוא אור באפלה.
זה מקטין אותי.
אפילו אומר, מכעיס.
כי אני חיה את הטרגדיה שלי בסוף פתוח, חלק מהימים טובים, חלק מהימים רעים, אבל היא לא תיגמר באמת.
הפוסט טראומה היא פה, היא פה להישאר.
בעיות הנפש שלי, אמנם משתפרים וישתפרו, אך כמו העצם ברגל שלי, זה לעולם לא יהיה דבר שלם.
ואני לא רוצה לשמוע על החלק הכי קשה בלבד, לא.
אני רוצה שתראו לי את אותה החווה, 4, 9, 17 שנים אחר כך.
אל תראו לי אותה רק בימים החזקים שלה גאדדמיט; אני רוצה לראות אותה בוכה במיטה, מפרקת חבילת שוקולד/גלידה/וואטאבר ומאבדת תקווה.
ואז חוזרת.
ואז מאבדת שוב.
אולי אני מבקשת משהו שהוא יותר מדי ספציפי לי; פשוט בא לי להרגיש נראית, מורגשת.
לרוב, כשמישהי או מישהו בוכים, ואדם בא לעזרתם, הם צועקים עליו שהם רוצים להיות לבדם בעצב.
ואני, הייתי כ''כ בלתי נראית בעצב שלי, שאם אדם, כל אדם מבקש להיות איתי בעצבי, גם אם תחפוץ נפשי בלבד, לא אוכל לתת לו ללכת.
כי סוף סוף רואים אותי, את הכאב, ובמקום לברוח, מתיישבים, ומבטיחים להישאר.