בטיפול עם הפסיכולוג, הדבר הכי חשוב שלמדתי זה שאת המסקנות הכי טובות שיש לי, אני תופסת בהליכה מהמשרד לרכבת.
ספציפית ההליכה הזו משום מה.
והפריצות הכי גדולות שלנו היו בעקבות הבנות שפרצו בי באותן הליכות.
גם היום הייתה לי הליכה כזו.
כהרגלי, אני רבה בראש עם אנשים שפגעו בי בדרך, שזה תמיד מאד מרפא.
והיום הקושי שעלה הוא מול ההורים שלי.
למי שלא עוקבת או מכירה אותי אישית, יש לי מערכת יחסים מאד מורכבת איתם, שכללה הרבה גזלוט, חוסר בואלידציה, זלזול והזנחה של צרכים רגשיים.
הם גם היו הורים טובים מבחינת צרכים פיזיים, כי על אף שלא היה כסף הרבה זמן, מעולם לא היה חסר לי דבר, ולמדתי להתנהל כאדם עצמאי כבר מגיל קטן (לטוב ולרע).
אז בעודי רבה איתם בראש שלי, כואבת על העבר, על ההזנחה ועל חוסר האומנים הרגשי שאליו גדלתי בבית הזה, נפל לי האסימון; אני בעמדת כוח מעכשיו.
כל החיים שלי הם החזיקו אותי באמצעות דברים שאני רוצה וצריכה: בין אם זה בית, אוכל, כלב, מרחב שייכות, עזרה כלכלית וכו'..
לאט לאט פרמתי את תחומי התלות שלי בהם, כשלאחרונה, סיימתי את הטיפול עם הפסיכולוג, שעלה לא מעט, בזמן שהמשכורת שלי עלתה משמעותית.
אז עכשיו, להם אין שום דבר שאני רוצה; אין לי עוד חברים או משפחה באשדוד שמעניינים אותי, עברתי מאד רחוק מהם ואני מסתדרת מכל בחינה.
ולי יש את הדבר שהם הכי רוצים וצריכים ואלידציה ואהבה ממנו; אני.
אז אני יכולה לריב איתם, או לכעוס, או לקוות שהם ישתפרו.
אבל עננית חכמה פעם אמרה לי שאם זה גורם לי להתכווץ, אז לשחרר.
אז אני משחררת את החבל מהצד שלי.
מעכשיו אני מכתיבה את התנאים של מערכת היחסים הזו.
ואם הם לא יעמדו בתנאים? אני אקח מהם אותי.
אני לא צריכה אותם יותר.