״תני לי לצאת!!!
תני! לי! לצאת!״
היא צועקת בתוכי, מרעידה את הכלוב, מנסה לשבור אותו.
״את יודעת שאני לא יכולה לעשות את זה.״
אני אומרת לה.
״למה את לא יכולה לתת לי לצאת? אני לא יכולה להיות פה יותר, אני חייבת רגע לנשום!״
היא מטיחה בי.
״כי כשאת יוצאת, אני זאת שצריכה לנקות אחרי הבלגן שלך.״
אני מטיחה בה בחזרה.
״אחרי כל מה שעשיתי בשבילך? אני הגנתי עלייך מכל מי פגע בך, אני שמרתי עלייך, אני נתתי לך כוח שלעולם לא היית יכולה לחלום עליו בלעדיי!״
היא מצליחה להוציא את ידיה מהכלוב, תופסת בחולצתי ומנסה למשוך אותי אליה.
אני מתנערת.
״את חושבת שאני לא מעריכה את כל זה?!״
אני אומרת לה, בכאב.
״אני יודעת, אני יודעת! אבל את לא מוכנה ללכת, עכשיו כשאני לא צריכה אותך, ואת הורסת את כל מה שאת נוגעת בו!״
היא פורצת בבכי, וכך גם אני.
״למה את לא אוהבת אותי??״
היא שואלת אותי, שפתיה רועדות, והיא יושבת, מחבקת את עצמה, מזיזה את ידיה מהחיבוק אך ורק לנגב את הדמעות שלא מפסיקות לזלוג.
״אני אוהבת אותך! אבל אני אוהבת גם אותם, והם, הם לא יאהבו אותך.״
אני לא מצליחה להסתכל עליה.
אני רק רוצה לשחרר אותה ולחבק אותה, לומר לה שהיא חשובה ושיש לה מקום בעולם, אבל שתינו יודעות שזה לא נכון.
הלוואי שיכולתי למצוא לי בית שיתאים גם לי וגם לה, לבורדרליין שבי.
אבל שום דבר לא מספיק גדול בשבילה, כי היא רגילה לתהום, שבו לא משנה כמה חזק תשרטי, תשברי ותצרחי, לא יקרה שום דבר.
ועכשיו, הבית בתוכי נקי, ודי קטן.
אם יש משהו שאני שונאת, זה לשים חיה בכלוב.
אבל מה אני יכולה לעשות, כשכל דבר בשבילה, מעבר לתהום בכבודו ובעצמו, מרגיש כמו כלוב?