אבל זה מערער אותי מהיסוד.
אני לא מפסיקה לחשוב על הביטול שחוויתי פה, על זה שהחוויה שלי לא קשה יותר משברון לב, הזעם שלי כלפיי זה מעוור אותי מהצער שאני מרגישה; מהאבל שאני חווה על שנים של גזלייט שאמי לעולם לא אקבל בחזרה.
אני עצובה כי אני לא מאמינה לעצמי מספיק שעברתי דברים קשים, אני עדיין מאמינה שאני סתם בכיינית, למרות שיש מגוון רב מאד של הוכחות שלא, אני באמת חוויתי כאב איום ונורא.
גם היה לי קל למסמס את המחשבות המפחידות האלה, של "את סתם בכיינית" כשכולם אישררו לי שזה ממש לא נכון.
והספיקה מישהי אחת, אקראית, זרה ולא מעניינת, שליטרלי כל מי שמכיר אותי ירד עליה ב1000 קמ''ש על זה שהיא אמרה את זה, כדי לערער אותי מיסודי.
לא מספיק כדי להתחרפן, לא מספיק כדי לחזור אחורה, אבל מספיק כדי לסבול מזה.
מספיק בשביל להתאבסס על זה.
אבלללללל
השבוע זה השבוע הראשון מאז שהתחלתי משרה מלאה, שאני הצלחתי להגיע כל יום לשבוע במשרד ואשכרה לקום בבוקר!
אז זו סיבה למסיבה, יחד עם הצער.