"פשוט תעשי את זה שוב ושוב, עד שהגוף שלך יבין שזה לא מפחיד יותר."
שמעתי את המשפט הזה הרבה פעמים, ויש בו מן האמת, באמת.
הוא היה לי מאד מאד יעיל כשהתמודדתי עם הטראומה והפוסט טראומה בעקבות תאונת הדרכים שעברתי.
אז לא הפסקתי ללכת, לא הפסקתי להתאמן, המשכתי לעלות על רכבים, עברתי את מעבר החצייה המקולל כמה פעמים.. היום באמת יש רק קצת קושי, אבל סה''כ אני די בסדר.
עם זאת, טראומה מורכבת לא יושבת רק על פחד.
יש בה ממש רמה של חיווט במוח, שלא ניתן להתעלם ממנה.
אני אקח את עניין מערכות היחסים, כדוגמא נהדרת לטראומה מורכבת.
הייתי ילדה לא אהובה, רומנטית, אפלטונית, משפחתית... הראשון שהראה לי אהבה התעלל בי פיזית, נפשית, מינית.. רק תבחרו.
הייתי בת 13 באותה תקופה.
אז פיתחתי חרדת נטישה ודחייה ברמה מאד מאד גבוהה.
הפתרון, לפי השיטה הנ''ל הוא להיות במערכות יחסים, לצאת החוצה, להדחות כמה שיותר ולהתמודד עם פרידות.
והאמנתי שזאת השיטה, אז עשיתי בדיוק את זה.
אבל שלא כמו התאונה, שהיה קול בריא במוח שלי שידע שכנראה לא ידרסו אותי שוב, אין לי שום קול בריא כשזה מגיע לקשרים.
מעולם לא פיתחתי אותו.
מה שכן יש לי זה קול בראש שתופס אהבה בצורה מאד מאד ספציפית, והיא אלימות, אינטנסיביות ואובססיה.
3 דברים שלא הייתי ממהרת לקרוא להם אהבה, במובן הלוגי של העניין.
אבל אהבה ומשיכה בעיניי תלויים בשלושת הנ''ל.
"רגע אבל עופרי את במערכת יחסים בריאה עם הסטודנט."
נכון, נכון, אבל הראש שלי לא מאמין לו שהוא אוהב אותי, כי הוא לא מציג אף אחד משלושת הנ''ל.
מה שאני עושה זה להלחם בקול הזה בראש שלי, שמחכה שיבוא מישהו שירביץ לי, ינצל אותי, ישפיל אותי.
שיתעלם מהרצונות שלי לחלוטין, כי לא נוח לי איתם.
זה מה שהגוף שלי כ''כ רוצה.
עכשיו כפרה על הסטודנט, הוא לא ונילי, וכשזה מגיע לסקס, יודע לפרק אותי היטב, וזה נחמד כי זה מאכיל את הגוף קצת.
אבל הראש שלי תופס את זה כשאריות של אהבה, ולא באמת אהבה גדולה.
ואני צריכה לומר לו שזו כן אהבה, אבל הוא לא מאמין לי. ואז אני ממשיכה בכל מקרה, בקשרים, בתקשורת בריאה ומתקפת, בניסיונות קלושים להראות אמפתיה, לנסות להוריד את המסיכה.
וזה.. זה עובד מספיק. זה לחלוטין יותר טוב מכלום ואני סה''כ מחזיקה את זה מאד יפה.
אבל אם לא הייתי יודעת את "החוקים", ובכוונה אני שמה מרכאות כי מבחינתי זה סט חוקים כרונולוגי לעקוב אחריו ותו לא, לא הייתי נשארת בקשר הזה.
הייתי בטוחה שהוא לא אוהב אותי, לא נמשך אליי ולא רוצה להיות איתי.
את האמת שגם עכשיו אני בטוחה בזה אבל פשוט מתעלמת מהקול שאומר לי את זה.
הקול הזה לא הולך לשום מקום, אני פשוט למדתי לחיות איתו.
ויש ימים שהוא מניח את המגפון בצד ואין לי כוח לשטויות האלה אז אני יכולה להתרכז ברגשות אחרים.
אבל הם לא רבים.
אז טראומה? כן, אני מאמינה שאפשר להתגבר עליה עם מעט מאד נזק למוח בלונג ראן.
טראומה מורכבת? אפשר רק לחיות איתה, ולפנטז על זה שידפקו לי מכות, שיתעללו בי, שישתמשו בי, שישברו אותי ושיתעלמו ממני, בלי לתת לזה מקום בחיים שלי.
(לא, בדס''מ לא מספק לי את הגירוד הזה, כי מבחינתי ברגע שנתתי הסכמה למשהו אז זה לא נותן מענה למה שהייתי צריכה, שזה האלימות, אז אל, בבקשה אל תנסו להציע את זה, הבעיה היא בהסכמה)