יש פער בין החיים שאני מאחלת לעצמי לבין הציפיות שיש לי מעצמי.
והפער הזה הוא בעצם בסיס קיומו של מה שאמר ז'אן פול סארטר על החברה; או שאתה מוותר קצת על עצמך על מנת להיות חלק, או שהאותנטיות שלך תשלח אותך למסע סולו.
אותנטיות היא לא תמיד בחירה, אבל במקרה שלי היא כן.
אני יכולה לעמוד בציפיות שהחברה דורשת ממני, כאדם חכם.
אני יכולה ללכת לעשות תואר, לעבוד בעבודה שתשנה חיים של אנשים, אולי אפילו לעבוד במחקר פורץ דרך שישנה את התפיסה האנושית.
הפוטנציאל שם.
ואני לא אומרת את זה דווקא ביומרנות, אלא כי יש לי בסיס אמיתי וקונקרטי לאמונה הזו. מה שמישהו אמר לי פעם: "יש לך קבלות, את כמו מסי".
קריירה בכדורגל בטח לא תהיה לי.
אבל זו לא הפואנטה.
אני יכולה, וכמשתתפת בחברה נדרש ממני הרי לממש את הפוטנציאל הגלום בי.
"אבל את יכולה לעשות מה שאת רוצה."
אה ברור נו, אני גם יכולה לירות הבנאדם אם אני רק טיפות בכך, אבל יש השלכות בדבר.
הלחץ עליי, בתור מחוננת, במיוחד אחת שאובחנה בגיל צעיר, וחיה בבית של אקדמאיים מחוננים הוא עצום.
בוודאי שאני יכולה לעשות כרצוני, וההשלכות הן בדיוק מה שסארטר דיבר עליו- הבחירה בעצמך גורמת לריחוק מהחברה.
וזו לא בחירה חד פעמית שאת עושה, לוותר על החברה.
כל רגע מהחיים נקבע לפי המתח הזה, בין האם להיות חלק או להיות נאמנה.
ואת תמיד נקרעת בין שני הצרכים האלה, ההו כה בסיסיים האלה, בין אינדיבידואליות לשייכות לחברה.
אני חושבת שזה, המתח הזה, הוא מה שיצר את ההתנגדות.
יש כאלו שיקראו לזה מרד, אבל אני לא בת 16, וזה לא רק מול אמא ואבא יותר- זה הכעס על החברה שלא רוצה לקבל אותי לחיקה, בלי לוותר על עצמי, אז אני דוחה אותה מראשיתה.
"אה אתם לא מוכנים לקבל אותי? זה בסדר, אתם לא יכולים להתמודד איתי בכל מקרה."
וכנראה שהם היו יכולים אם לא הייתי בוחרת בדווקא.
ההתנגדות.
הלחץ.
הם אופפים אותי.
וחלומה של בורדרליין עם מעט אמפתיה ומצפון הוא להיות סוציופתית, כדי שלא יהיה הצורך המעיק הזה להיות חלק.
אבל גם אם את לא רוצה להיות חלק, אפילו אם זה כימי, לא אומר שאת לא בודדה.