ויותר מזה, למה אני לא מעוניינת להיות אדם נחמד.
לדעתי האישית, הנחמדים נחלקים ל3 קבוצות:
טובי הלב האמיתיים- אוהבי אדם, בקצרה. הם אוהבים אנשים, יש להם אמפתיה חזקה ומצפון והם מרגישים חלק חיובי בלהיות אנוש, לכן הם טובים מטעם הרצון הטבעי שלהם שלאנשים יהיה טוב.
המרצים- לא יודעים איך לקבל אהבה בצורה אחרת, לכן, משתדלים להיות נעימים וחביבים כדי להיות אהובים על הבריות, להמנע מעימותים ולחיות בשלווה.
הצבועים- מראים פרצוף חביב כאשר זה משרת את האינטרסים שלהם בלבד, בפועל הם לא אוהבי אדם, אבל לא מראים את זה. על פני השטח, אנשים חביבים על הבריות. (שאחר כך מסכסכים, מרכלים, משקרים..)
במבי את אומרת שאנשים הם רק אחד מהדברים האלה?
לא, הם לא.
הם מגוון שילובים ורמות של הדברים האלה, כשכל הגדרה מסמלת את הקיצון המוחלט.
הרי גם אוהב האדם וגם הצבוע כנראה ימנע מעימות, כל אחד מסיבותיו, זה לא הופך אותם למרצים.
מרצים יכולים להיות אוהבי אדם עם או בלי קשר לרצון לרצות.
ואתה יכול להיות טוב לב ולעסוק באקטים של צביעות.
כמו.. כולנו.
גם אני.
אבל יש לי חוקים מאד מאד מאד ברורים שאני עוקבת אחריהם כמו פלס, ואני אוהבת חוקים אישיים.
לא חוקים חברתיים שאין בהם שום בסיס זה לא מעניין אותי.
אז למה לפי 3 ההגדרות שציינתי, אני לא מגדירה, או רוצה להגדיר את עצמי כאדם נחמד?
הרי, שאני נעימה לסביבה שלי, אני מסוגלת להיות אמפתית, אני לרלרנית לא רעה בכלל ובעולמות מסוימים, גם חד משמעית צבועה (נניח, העולם העסקי).
(אבל במבי בעסקים זה לא שקר או צביעות זה פשוט אופי אחר בלהבלהבלה.. שימו על זה איזה כובע שאתם רוצים אם אני צריכה לשנות את האופי שלי כדי לשמר את עצמי, ולא מתכוונת למה שאני אומרת או לטון שאני משתמשת בו, אני צבועה, סבב)
אז ככה,
אני לא נחמדה כי אני לא אוהבת אדם, אני לא מעוניינת להעמיד פנים שאני אוהבת אדם וממזמן הבנתי שריצוי זו לא דרך יעילה להיות אהוב אלא בעיקר מנוצל. פוצץ אופציה ב קיצר.
אני אוהבת אנשים ספציפיים ולהם אני אהפוך עולמות (ושניצלים)
אבל אני לא אוהבת בני אדם בכללי, אני אפילו די מיזנטרופית.
ברמת ה"במבי את יכולה להפסיק לדבר על מכירת איברים בשוק השחור בכיתה שלי יא מלחיצה."
"נו אבל המורה זה רק בתיאוריה זה לא שיש לי את הכלים עכשיו להרוג אנשים ולקצור להם את הלב."
באף שלב לא הפריע לי להרוג בנאדם ולקצור לו את הלב.
המעצורים שלי הם או- זה אדם שאני אוהבת, אני אמות לפני שאפגע בו
או
אני לא אלך לכלא זין שלי.
אם זה היה חוקי? אבוי.
אז אני שונאת אדם, מה שמבטל את אופציה א'.
אופציה ג זו הסיבה שהכי הכי קריטי לי לומר שאני לא אדם נחמד; אני גדלתי למציאות צבועה, דו פרצופית, שלא לוקחת אחריות ומציגה מצג שווא.
וזה היה ככה מגיל 0.
זה לא היה כולם, אבל זה היה הרבה.
ליד חברים ומשפחה מורחבת כולם נחמדים, ואז בחדרי חדרים הם שופטים, מבקרים, זוממים..
אבל כולם אומרים שהם נחמדים, אז הם עצמם מאמינים שהם אנשים טובים.
הם.. מורכבים.
הם לא רק רעים ומרושעים, הם לא דיסני.
אבל הם צבועים, ואת הפרצוף האמיתי רואים בדרך כלל בבית.
זה לא צריך להיות מכות (אבל מהאקס זה היה מכות), זה הערות קטנות ותכופות, זה לכלוך, זה התנשאות, זה אמירות פאסיביות אגרסיביות, זה אלימות רגשית..
אז אני לא אוהבת אדם.
ומי שצריך הוכחות למיזנטרופיה שלי: פטיש מוזר, אבל מוכנה להקדיש לזה את הזמן.
כי מבחינתי, זה לא אקט של "מרד", זו גם לא מסיכה.
זה סט הערכים שלי.
אני במבי, אני לא נחמדה, אני לא נהנית להיות חביבה, אני צינית, קרה ואלימה רגשית לעיתים אלא אם אני אוהבת אותך, ואז אני מוכנה באמת לסבול פיזית מהמאמץ של להיות טובה, כשזה לא הדיפולט.
אז 2 דברים אני אמסור לכם על זה:
1. אם אתם פונים אליי, ואני לא מכירה אתכם, אני רואה בכם כלים להוציא את הזעם שלי, כי אני לא אוהבת אתכם, ונהנית מאלימות.
2. אל תקראו לי נחמדה. אתם יכולים לומר לי באופן אישי שאני טובה אליכם, אבל אני. לא. נחמדה.