לקחתי שלוק מהג'ינג'ר אייל השלישי שלי לאותו הערב, למרות שאין ריפיל חינם בבר הזה. למען האמת אני לא מכירה ברים בארץ שיש בהם ריפיל חינם.
התיישבה לידי עוד מישהי שהגיעה לאירוע הזה, קוקטייל יפה בידיה והעיניים שלה מנצנצות אפילו יותר מהנצנצים שפיזרתי על החזה והכתפיים.
"את נראית כאילו את לא פה, ואת יותר מדי פה, במקביל." אמרה לי האישה המנצנצת.
או שהאישה המנצנצת זו אני, והיא פשוט האישה עם הנצנצים בעיניים? יהיה יותר קל לקרוא לה שילה. זה בסדר, זה לא באמת השם שלה.
"אני גם יודעת מה זה אומר, וגם לא יודעת בכלל על מה את מדברת במקביל." החזרתי לה באותו המטבע.
אבל לא הייתי צריכה שהיא תסביר לי.
הקול המרחף, הנצנצים בעיניים.
היא אחרי סשן. זה בכל זאת פליי פארטי, וכל מה שאני עשיתי עד עכשיו מלבד לשתות ג'ינג'ר אייל היה לסובב את הקשית שלי בכוס ואולי לעשות קצת עיניים למלצר, שלא שם לב כי הוא היה מרוכז בקולו הרם של שוט מצליף בבשר שוב ושוב.
הוא לא רגיל כמוני לווייב.
"את צריכה זיון טוב" אמרה לי שילה. "ולא נראה לי חסר פה."
"אני מאמינה לך." השבתי, אבל לא זזתי ממקומי.
"אז יאללה! בואי אני אכיר לך את מוטי" שילה לקחה את היד שלי ומשכה. הרשיתי לעצמי להיגרר אחריה.
למוטי. לאיתי. לשון. לגיא. ולאמנדה.
הם כולם מאוד נחמדים, יכול להיות שהם זיון ממש טוב אפילו.
אבל אני כנראה לא.
"נוווו למה את לא זורמת במבה?" שילה קוראת לי במבה, והיא היחידה שאני מרשה לה.
"ניסיתי, אבל לא נראה לי שהם בעניין שלי." משכתי בכתפיי ולקחתי שלוק ממה שעכשיו היה מיץ קרח עם קצת ג'ינג'ר אייל.
"למה שהם לא יהיו בעניין שלך יפהפייה אחת?" היא לא טועה. אין סיבה קונקרטית.
אבל היא לא מבינה שכבר אין לי נצנצים בעיניים.
אפשר לומר שמכרתי אותם.
"כי הם לא, זה לא כזה עמוק שילה. תחזרי לך לכיף שלך אל תתני לי להפריע לך." שלחתי אותה לידיה הגדולות של מישהו שלא היה מוטי, איתי, שון, גיא או אמנדה.
אחר כך שון ניגש אליי.
לא בצורה של מישהו שמתחיל עם מישהי, אלא בענייניות.
"את יודעת, את קצת קשה." הוא הרגיש צורך לציין.
"אני מניחה שזה היה מפריע לי שאתה אומר את זה אם זה לא היה מאוד נכון." עניתי לו.
"את לא תמיד היית קשה." שון הזכיר לי. שילה לא יודעת שאני ושון מכירים עוד מימי הנצנצים בעיניים שלי.
אבל יש עיניים שמנצנצות מאושר ויש כאלו מדמעות.
אני יותר חביבה על הדמעות.
"אולי היה עדיף אם הייתי." הפעם עניתי בקול ארסי, שעשה את העבודה שרציתי שהוא יעשה, ויבריח אותו ממני.
'חשבת על זה שאת מרחיקה את כולם?' שאל אותי הקול בראש שלי.
'אני לא צריכה לחשוב על זה, אני יודעת שאני מרחיקה את כולם.' עניתי בפשטות.
הגוף שלי מתגעגע לימי הנצנצים בעיניים.
כולם רוצים אותי, אני רוצה את כולם, אני אוהבת את כולם.
העולם הוא גוף אחד ואני הייתי הוויקודין שלו, ונתתי לאנשים קצת אושר.
וויקודין לוקח אושר ממחר, ואני לקחתי אושר מהמחר שלי ונתתי אותו לכולנו שיהיה היום.
עכשיו אני לא עצובה והם לא שמחים ואנשים כבר לא הולכים אחריי לג'קוזי או בעצם לשום מקום והכול כי מכרתי את הנצנצים בעיניים שלי, וקניתי איתם שלווה וכלבה.
טוב יותר נכון להגיד כלבה ושלווה.
האם נעים להיות ממכרת, מרכז המסיבה, האהובה על הבריות ועל כולם? כן, הו כן זה אושר מוזרק לווריד מלא באורגזמות ונעימי בשיער.
אבל באיזה מחיר? כמה עוד דמעות אני אשיל על ההתמכרות ללמכר? כמה עוד ימים אני אשרוף על היי נרקיסיסטי שקרי שחשבתי שמונע ממחשוף אבל בעצם היה לתת לכל אחד מה שהוא רוצה, ועוד לגרום לו להרגיש שהוא השיג את זה?
אז אני אזמין עוד ג'ינג'ר אייל, ויהיו לי פחות אורגזמות, וכבר לא יהיה לי היי נרקיסיסטי שהיה תוצר של עבודה אינסופית שהחלטתי לשים לה סוף.
מחיר ההחלמה הוא לדעת שפחות אנשים רוצים אותי, אבל יותר אנשים רוצים להיות אני.
ואולי יום אחד אני גם אהיה בסדר עם זה.