"אני כן נמשך אלייך" אמר לי לוטן.
ישבנו במרפסת בפוף הגדול שלי. הוא נשף עוד אוויר מהסיגריה ואני צקצקתי בלשוני.
"לרצות לעשות איתי סקס זה לא להמשך אליי" עניתי לו בקול שטוח.
"אז מה זה כן?" הוא דרש תשובה.
עוד נשיפה של עשן, הפעם הנדתי ראש במקום לצקצק.
"זה אומר שאתה חרמן ואני כאן. זה לא להימשך אליי כמו שאני רוצה שיימשכו אליי." בכוונה אמרתי שיימשכו, ולא שתימשך.
כי האכזבה שהרגשתי עמוק בקרבי היא לא אכזבה מהדחייה שלך.
טוב, גם.
זו האכזבה מהמחסור בחשמל, בניצוץ.
אי אפשר למצוא את זה כשמחפשים, אה? את המתח המטורף הזה שיש בין שני אנשים, שהכימיה שלהם היא פשוט יוצאת דופן.
אני לא מחפשת בכוונה, ממש לא. אני פשוט אופורטוניסטית חסרת תקנה.
אז בחור חמוד מעוניין בי, כן כן אני אפגש איתו.
לא ידעתי שהוא לא כזה נמשך אליי בכלל. למען האמת אני לא חושבת שהוא ידע את זה. או שהוא יודע משהו.
ואני לא חושבת שאני אשתנה, ואפסיק לקחת כל הזדמנות שיש לי.
הדבר היחיד שאני יכולה לקוות לו זה שההזדמנות הבאה שתגיע עליי, תהיה בוולטים גבוהים.
אה, 寂しい זה לא בדיוק עצב.
זה יותר בדידות, געגוע ואכזבה.
ואני מרגישה כרגע גם את שלושתם וגם אף אחד מהם במקביל.
אולי זה מה שנקרא להרגיש קצת? אני בסדר עם להרגיש קצת.