"אוקיי, את יכולה להפסיק את ההצגה, כבר הוכחת לכולם כמה את שונה ומיוחדת."
"על מה אתה מדבר?"
א"לא שותה, לא מעשנת, שונאת קעקועים, פירסינג ולא רק שאת לא רוצה לעשות טיול גדול אחרי הצבא, את חוסמת באינסטגרם בנות שנראה לך שעושות את זה בנאלי.
אל תראי כ''כ מופתעת, הייתי לידך כשחסמת את ביאנה."
"א..אני.."
"את מה? מה זה הפחד הזה להיות טיפה כמו כולם?
אני רואה אותך מסתירה שביזות כי את מעדיפה להראות צהובה, רק לא להיות כמו שאר החיילים במדור.
טוב השתגעת לגמרי, אני באמת לא מבינה מה אתה רוצה ממני.
שתסבירי לי למה את כ''כ היפסטרית כוסעמק."
שתקתי.
כי אתה צודק וכואב.
כי בא לי לבכות, לצעוק, להתחרפן עליך שאתה לא מבין, למרות שאתה כן.
איך אוכל להסביר לך שכולם התעללו בי, כולם פגעו בי, כולם ניצלו אותי.
אז אם אהיה כמו כולם, איך אוכל יום אחד לסלוח לעצמי?
הלכתי לישון במקום, בחלומות המתוקים שלי יש לי קעקוע של כוכבים על הירך, עגיל בטבור, קוקטייל מתוק עם מטריה קטנה ואני סוף סוף אשמח להסתכל במראה.