אז איך פתחתי את השבוע?
קמתי בבוקר בהתרגשות גדולה לקראת הקורס שמתחיל היום.
חוויה חדשה, אנשים חדשים, נסיעות לצריפין וואלה יותר קרוב.
אז עליתי על האוטובוס, שמתי אוזניות וקראתי את הספר הממכר שלי, "19 דקות".
ספר מדהים שאיכשהו הצליח לרכז את כל החוויות שעברתי וקצת יותר.
ואז הגעתי לתחנה הבאה במעט צליעה, כי בכל זאת, לא מחלימים כזה מהר מתאונה.
הבטתי לתחנות ואז
אתה
אתה יושב שם
כאילו הכל בסדר.
עם השרוך הירוק והכומתה הכחולה, אלוהים יודע איך פושע הצליח להשתחל למשטרה.
צחוק הגורל, או שאולי זה ככה בכוונה.
הרגשתי את הלב דופק ואת עצמי קורסת.
שמתי משקפי שמש, נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי ללכת.
עברו 3 שנים מאז שראיתי אותך פעם אחרונה והתנצלת.
אמרת יפה שלעולם לא אסלח לך-תראה איך צדקת.
אז עליתי על האוטובוס וראיתי אותך נשאר מאחור, הו קארמה מתוקה.
נפלט ממני צחוק מרושע ואנשים בהו בי, נאלצתי להסביר שזה לא היה בכוונה.
הגעתי למקום, כולי עדיין בחרדה.
קצת האוטובוס, קצת בגלל חוויות רעות מהטירונות אבל בעיקר בגללך.
הגעתי למקום וגיליתי שהקורס בוטל.
המזכירות הסתכלו עליי, לא קיבלת מייל? כמה חבל.
הלכתי לספסל והתחלתי לתהות, איך זה יכול להיות?
אחרי כ"כ הרבה זמן אתה עדיין זורם בתוך העורקים שלי, מראה נוכחות מאיימת, עדיין גורם לי לפחד לבכות.
לפחות שחררו אותי מוקדם הביתה.