על הפער בין שליטה להצלפה

ערב חג, כרגיל אמא שלי מעבידה את עצמה במטבח על שלל מטעמים, שכמובן תתלונן אחר כך על כך היא עושה הכל למרות שהיא לא נותנת לאף אחד לעזור לה.
ישבנו כולנו לשולחן, אחרי עיכוב משמעותי שגרמתי עקב כך שרציתי לשמוע את הילדה מפנמה בגוט טלנט ששרה מהפנט.
אז אחרי ברכות מאולתרות מהאייפון של אבא כי אנחנו ממש לא קרובים לדת, רימון ותפוח עירום מדבש כי בן הדוד שלי אלרגי, התיישבנו לאכול.
העמסתי את הצלחת בכל טוב, סיגרים, כתף טלה, צלי בקר ועוד דברים שיגרמו לטבעונים לבכות (סליחה)
דוד שלי החליט שמכל המילים, הוא משתמש דווקא בבאה:
"אתם באים לחיים? אנחנו נאנוס אותו בעבודה החג הזה."
נאנוס.
לא נעמיס, לא נפרק, אפילו לא נשבור.
נאנוס.
וכמה חזקה מילה זו, שהיא מאפשרת לי לעצור את הזמן, מפקסת את כל גופי ומסיחה את דעתי מכל דבר כרגע שאינו להתפרק ולפרוק.
איך מילים מקבלות משמעות דרך מעשים
איך מעשים נוראים נגרמים לאנשים עקב מילים
ואיך אונס מצליח איכשהו לחיות במקביל דרך מילים ומעשים.
אני מקווה בשבילך אלון, שלעולם לא תקרוס תחת העומס של המילה הזו, שבפעימה אחת, הצליחה להשבית אותי לחיים שלמים.