להכיר בחור, לצאת איתו, לרצות להכיר אותו.
אבל לדעת שזה לעולם לא יתקדם לשום מקום, כי אני לא מחפשת לאהוב, אני מחפשת להיות טרגית ומלנכולית.
אני יכולה באותה המידה לתלות שלט-מי רוצה לשבור את ליבי הרגיש, העדין והקיצוני בלי כוונה על מנת שאוכל להרגיש מיוחדת ובוגרת?
אני די בטוחה שזה יעבוד, מי לא רוצה לפגוע באנשים ללא אחריות?
אז לבחור הזה נתתי לחנוק אותי קצת בגרון, גונחת את נשמתי לתחושה הממכרת הזו של גירוי ללא רגשות או אחריות.
ועכשיו יש לי מחנק בלב, לא כי הוא חשוב, או משנה.
למען האמת עוד שבועיים כנראה אצטרך להתאמץ כדי לזכור את שמו או איך היה בזומבילנד 2.
את האמת שאחלה סרט, אני כנראה אזכור את הסרט.
אבל נמאס לי להיות תקועה בין הפטיש לסדן, שבין הצורך הזה להרגיש נאהבת, נרדפת, לחוות את כל הריגוש מחדש לבין להיות אני, עצמי, עם האנשים שאני כבר אוהבת ואוהבים אותי, בלי להרגיש כלואה או משועממת.
אני רוצה כלוב אמיתי, לא אחד שנעלתי בו לבד את עצמי.