על הפער בין שליטה להצלפה

הוא בא אליי הביתה שוב.
הפעם אני הרבה יותר מוכנה.
החבאתי את החבלים שלי מתחת לערימת בגדים ש"שכחתי לסדר" יחד עם תחתון חמוד ומשומש שלי ואיזולירבנד, לפחות שאם כבר יהיה לו תקוע משהו בפה, שיהיה לו טעים.
דיברנו את שעל נשמתנו וחיכיתי לפתיחה, לרגע הזה שהוא יחשוב שאני לגמרי שלו ויוריד את ההגנות.
עם הבחור הזה זה לא ייקח הרבה זמן, חבל.
דווקא לזה יש לי סבלנות אינסופית.
"בלה בלה בלה אני פוץ מתנשא בלה בלה בלה.."
מבאס אותי שהוא לא ענקי או משהו.
זה יקל על ההכנעה שלי, אבל אם הוא היה ממש גבוה או ממש גדול, זה היה הרבה יותר אותנטי.

"את הולכת להיות זונה צייתנית הפעם?"
הוא אמר בזמן שתפס את ידי והעביר אותה מאחוריי הגב.
"תלוי."
"בראטית שוב?"
הוא חיזק את האחיזה שלו.
הצחקוק שיצא ממני היה בניגוד לרצוני, אך לא יכולתי לתזמן אותו יותר טוב מזה.
"משהו מצחיק אותך?"
לא הייתי בטוחה מה ההבעה שלו ניסתה לשדר.
כעס?
דומיננטיות?
משהו מעורבב עם חוסר בטחון.
הוא מריח שאני מתכננת משהו.
"לא אדוני."
יופי, המבט שלו נרגע, הסרתי את ההגנות שלו.
אמרתי שזה יהיה מהיר.
"יופי זונה שלי, אני לא בטוח מה אני רוצה לעשות איתך הפעם.
אני נורא מתלבט האם להכאיב לך או פשוט לג.."
לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט הזה, הוא כבר הספיק להיות עם הבטן למיטה, ידיו מאחוריי גבו ואני כבר עם חבל ביד.
"מה אמרת על זה שאני לא אצליח להשטיח אותך?"
אני מזכירה לו את השיחה מהפעם שעברה, שהוא אמר לי שגם אם הצלחתי להכניע את האקס שלי, 100 קילו של קונג פו ולחנוק אותו, לא אומר שאיתו זה ילך.
"בעצם, לא רוצה לשמוע את התירוצים שלך."
הוא כבר היה קשור בידיו וברגליו בשלב הזה, אז דחפתי את תחתוניי לפיו וסגרתי עם איזולירבנד.
תודה לטירונות 03 שהשאירה אותי עם ציוד יקר ערך להתעללות.
"ככה אני אוהבת אותך יותר."
העפתי את הבגדים מהכיסא והתיישבתי עליו, פותחת את הספר שלו ומניחה על פניו את רגליי.
החלטתי לרחם עליו וניקיתי אותן מבעוד מועד, לא חושבת שהוא חזק מספיק כדי להתמודד עם רגליים מלוכלכות.
"מכיוון שאתה כ''כ אוהב את עצמך, חשבתי שאם כבר אתה במצב חסר אונים שכזה, אתן לך לשמוע אותך מדבר בכל מקרה."
ידעתי שזה ישגע אותו.
עכשיו אני חייבת לבחור את הקטע שאני מקריאה בקפידה, למקסימום השפלה.
""
אני רואה אותו מתפתל מכעס.
התענוג בעיניו הרושפות של מי שחשב שלא אוכל להכניע אותו.
איזה חמוד אתה כשאתה נכנע לי.
"טוב, אחרי ששמעת קצת את הסיפור שלך, נראה לי שכדאי שתשמע את הסיפור שלי, על למה אני קצת שונאת אותך."
המבט שלו התעצב בשנייה.
ידעתי שהוא לא רוצה לשמוע את זה, אך זמנו לדעת הגיע.
"כשהייתי בכיתה י', היה לי חבר טוב שקוראים לו דין."
התחלתי לספר בזמן שליטפתי את פניו עם רגליי.
"אני ודין היינו ממש קרובים, היינו מדברים כל יום, גם בכל הפסקה, הוא היה קצת דלוק עליי, אבל נטו משיכה, לא מעבר.
כמה פעמים נתתי לו לגעת לי בתחת, ידעתי שהוא ממש רוצה וככה הרגשתי שאני חברה טובה."
הוא היה נראה מבולבל.
כמובן, הרי שזאת לא הדינמיקה בינינו, הקשר שלנו נרקם על בסיס לילה חסר שינה ומשיכה חייתית משהו.
"אבל דין, שהיה ילד יחיד לילדים גרושים, סבל מתופעה שהיא בין חוסר בטחון מטורף לבין תסמונת אלוהים.
בכל הזדמנות שהייתה לו, היה מגביר את עצמו.
אפשר להסתפק במילים טובות על עצמך, אך זה לא השביע אותו.
הוא גם דרך על כל מי שבסביבתו."
קיוויתי לקצת הבנה בעיניו, אך הוא עדיין בשלו, אלוהים.
אם אתה כבר פוץ מתנשא, לפחות תהיה כנה עם עצמך, כמוני.
"הוא הצליח גם להוציא ממני את הצדדים האלה, היינו דורכים על אחרים ביחד, אך גם אחד על השני.
כשדין התחיל לצאת עם מישהי, שמחתי בשבילו, אך הייתי עצובה בשבילי.
זאת לא בדיוק הייתה קנאה כמו שזאת הייתה רכושנות, אך כמובן שמיד בלבלתי את זה עם רגשות שהחלטתי להדחיק.
כשהם נפרדו שמחתי, מכיוון שהוא כל הזמן דיבר על כמה שהיא משוגעת, מי כמוני יודע כמה קשר כזה יכול להסלים."
הוא החל להאבק בקשרים.
כנראה התחלתי לשעמם אותו.
"אמרת שאתה סבלני, לא? אולי אשחרר אותך בסוף הסיפור."
הידקתי את החבלים עד שכמעט עצרו לו את הדם.
לא אכפת לי שזה כואב לו.
"חזרנו להיות חברים הכי טובים, ישבנו ביחד במתמטיקה, מרכלים, מבריזים ביחד.
דורכים.
אך הפעם הוא לא ריסן את עצמו, חברה ראשונה הביאה לו בוסט מטורף לאגו, הוא החל דורך עליי כ''כ חזק עד שהיה אפשר לראות את סוליית נעליו על פניי.
הוא תמיד נועל ואנס, אז זה היה מראה נורא ציוני על פרצופי.
ואז, ביום בהיר אחד, הוא פשוט נעלם.
הפסיק לדבר איתי באמת והתנתקנו.
התגעגעתי לסימני הסוליה שלו על פניי, ניסיתי להחזיר אותו לחיי, אך הוא חתך אותי בלי הסבר."
הורדתי את האיזולירבנד מפיו.
הוא ירק את התחתונים, מבוהל, כועס, אך עם זקפה רועמת.
"עכשיו תגיעי כבר לקטע שבו את שונאת אותי."
הוא הצליח לומר בשלווה, על אף שכולו בסערת רגשות.

"רק חיכיתי שתשאל."
אמרתי, חיוך זדוני על פניי.
"גם אתה משאיר לי סימנים של מגן דוד על הפרצוף."
הוא הסתכל על נעליו, עליי אז שוב על נעליו.
"תשחררי אותי."
הוא אמר בקול עצוב.
הנחתי לרגע את האגו והספר בצד והתרתי את קשריו, לאט לאט, מלפפת את החבל לצורתו המקורית ומחזירה למגירה.
הוא לקח את העט האהוב עליי, כזה שקל לצייר איתו על העור, כי אני הקנבס האהוב עליי.
"עכשיו אנחנו שווים?"
הוא שאל אותי בזמן שצייר מגן דוד על פניו.
"לא"
אמרתי באדישות מוחלטת.
"אבל אולי נהיה אם תיתן לי לדרוך עליך בעקבים."