נמאס לי להרגיש אשמה על דברים שקרו אז.
בתקופה הזו לא היינו שני עצמים, אלא ישות אחת-
הוא והצל שלו, אני.
ואל תתנו לחיוך שלי להטעות אתכם-לא רציתי להיות שם.
אבל החיוך היה תנאי הכרחי לשמירת חיי וחצי האנשים שאהבתי, אז לבשתי אותו כל בוקר וגם הניידות הכי קשות לא הפילו אותו.
אנשים שאלו אותי למה עשיתי ככה ולמה הייתי ככה ולמה לא נפרדתי ממנו פשוט.
אתם חייבים להבין, לא הייתי מעבר לבובה על החוטים עבורו.
גם אם היה מי שרצה להגן עליי, הוא לא הראה נוכחות ובגללו, הייתי לבדי בעולם, חרדה לכל מה שאינו הוא.
אינני מרוצה מקיומו או מהקשר שלנו, אך הוא הדבר היחיד שנותר לי, בלעדיו, מה מקומי בעולם?
האם צל יכול להתקיים בלי העצם שלו?
למה זה הופך את אותו הצל, אם לא לשלולית של צלליות האדם?
האם אתקע במקום האחרון בו הוא צעד או שהאם אוכל להיות צל עצמאי?
בסופו של דבר, כל אלו שהתיימרו להגיד שהיו פועלים אחרת, לא היו שם כדי להגן עליי ולאהוב אותי.
אם ברצונכם לחוות את החוויה שלי, שימו מסיכה ותלכו אחריי הפחד הכי גדול שלכם.
אם תשרדו יותר מ3 דקות, או במקרה שלי, 3 שנים-צעדתם הנעליים, מוזמנים לשפוט אותי.
לפני 7 שנים. יום שני, 11 בנובמבר 2019 בשעה 2:13