אז אני יודעת שזה שונה עבור כולם, אבל נכנסתי לשיבארי אחרי שקראתי על סוג של מצב מדיטטיבי שהוא יכול להביא. מפני שאני בן אדם קצת (ממש הרבה) חרדתי, זה נשמע לי די נהדר. הייתי מעוניינת להיות לגמרי בגוף שלי, לכבות את המוח שלי. כמו כן, לתת לפריק השליטה הקטן שבי מקום מנוחה. רציתי לתת למישהו אחר לקחת שליטה. שלום וכניעה, עם מעט ספייס.
בשנה האחרונה חייתי את החבלים בצורה אינטנסיבית מאוד. וזה פתח עולמות מדהימים ולפעמים מפחידים שמעולם לא התמודדתי איתם קודם. הייתי צריכה לשבת ולהבהיר עם עצמי מה בדיוק אני רוצה משיבארי. ואם למישהו שקורא את זה יש נטיות לרצות אנשים, אתה בוודאי יכול להבין איזו תפיסה פרועה זה היה בשבילי שהכלל הבסיסי לשיבארי היה שאני חייבת גבולות חזקים.
מבחינה רגשית, זכיתי להכיר חלק אחר לגמרי בי. התמודדתי עם הבלאגן של האנדורפינים, העליות והמורדות של קשירות. סובספייס. להלם המוחלט שלי, גיליתי שיש לי נטיות מזוכיסטיות. למדתי איך לנשום במודע. הכרתי את הגוף שלי במובן אחר לגמרי. כאב טוב, כאב רע. מה שאני באמת לא יכולה לעשות, ומהו גבול שקיים רק במוחי.
שיניתי. לדעתי, לטובה. (ייתכן שלאמא שלי יש דעה קצת שונה).
בסך הכל, שיבארי היה עבורי כלי רב עוצמה לצמיחה אישית. איך זה היה אצלכם?