Ka-Sure Studio

אז אני יודעת שזה שונה עבור כולם, אבל נכנסתי לשיבארי אחרי שקראתי על סוג של מצב מדיטטיבי שהוא יכול להביא. מפני שאני בן אדם קצת (ממש הרבה) חרדתי, זה נשמע לי די נהדר. הייתי מעוניינת להיות לגמרי בגוף שלי, לכבות את המוח שלי. כמו כן, לתת לפריק השליטה הקטן שבי מקום מנוחה. רציתי לתת למישהו אחר לקחת שליטה. שלום וכניעה, עם מעט ספייס.

בשנה האחרונה חייתי את החבלים בצורה אינטנסיבית מאוד. וזה פתח עולמות מדהימים ולפעמים מפחידים שמעולם לא התמודדתי איתם קודם. הייתי צריכה לשבת ולהבהיר עם עצמי מה בדיוק אני רוצה משיבארי. ואם למישהו שקורא את זה יש נטיות לרצות אנשים, אתה בוודאי יכול להבין איזו תפיסה פרועה זה היה בשבילי שהכלל הבסיסי לשיבארי היה שאני חייבת גבולות חזקים.

מבחינה רגשית, זכיתי להכיר חלק אחר לגמרי בי. התמודדתי עם הבלאגן של האנדורפינים, העליות והמורדות של קשירות. סובספייס. להלם המוחלט שלי, גיליתי שיש לי נטיות מזוכיסטיות. למדתי איך לנשום במודע. הכרתי את הגוף שלי במובן אחר לגמרי. כאב טוב, כאב רע. מה שאני באמת לא יכולה לעשות, ומהו גבול שקיים רק במוחי.

שיניתי. לדעתי, לטובה. (ייתכן שלאמא שלי יש דעה קצת שונה).

בסך הכל, שיבארי היה עבורי כלי רב עוצמה לצמיחה אישית. איך זה היה אצלכם?

החדשים לשיבארי משני צידי החבל לומדים מהר מאוד על הבדיקות שצריכות לקרות באמצע הקשר כדי להבטיח בטיחות. הגנה על העצבים היא אחד מהעדיפויות והעצב הרדיאלי ספציפית יכול לגרום לנו צרות. כשהנושא הוא רתמת חזה, ו-TKs במיוחד, קושרים לומדים לבדוק שהנקשרים שלהם יכולים ללחוץ את הידיים, או לכל הפחות לעשות like. הנקשרים לומדים ללחוץ את האצבעות ולהקיש על הגב שלהם בגב הידיים כדי לוודא שהכל בסדר.

העצב הרדיאלי הוא אחד משלושה עצבים עיקריים בזרועותינו. הוא מתחיל בבית השחי, (טכנית, זה המשך של הענף האחורי של מקלעת הזרוע, אבל... כן) יורד בחלק האחורי של הזרוע, מתפתל סביב עצם הומרוס הזרוע וממשיך לידיים.

זה פגיע במיוחד כאשר הוא עושה את הלולאה סביב עצם הזרוע. זה המיקום קצת מתחת לקצה שריר הדלתא, מקום שנקרא radial groove. אזור זה הוא הסיבה לכך שאורטופדים מודאגים כשאנשים שוברים את הידיים. קל לגרום נזק לעצב הרדיאלי שם, בין אם זה על ידי הפעלת לחץ עליו (בין אם ישירות או על ידי נפיחות של הרקמה סביבו), או על ידי חיתוך ממש.

למזלנו, שיבארי אינו דרמטי כמו שבירת עצמות, וזו הסיבה שבמקרה שלנו, הבעיה היא לא שהעצב נחתך, אלא רק קרה מספיק לחץ כדי לאבד חלק מתפקודו באופן זמני.

איזו תפקיד? מה עושה העצב הרדיאלי?

הוא שולט ביכולת שלנו לסובב את הידיים, למתוח אותן, לכופף את פרקי הידיים ולהזיז את האגודלים. הוא גם שולט בתחושות בחלק האחורי של הידיים.

אמרתי "זמנית". האם הנזק יכול להיות קבוע? אישית, מעולם לא שמעתי על זה. בדרך כלל אנחנו ממהרים מאוד לזהות את הבעיה ולטפל בה. בכל זאת, לא להיות מסוגל להחזיק כוס קפה בגלל נפילת שורש כף היד, גם אם זה רק לחמש דקות, עדיין מעיק מאוד.

אפילו ה-TK הכי מצליח עלול לגרום לזה. לא משנה אם זה הקושר הטוב ביותר, הנקשר הכי המנוסה. אין שום בושה או אשמה במצב הזה, והיכולת לדבר על זה ולקבל תובנות מאנשים אחרים עוזרת מאוד.

יש מאמרים על זה. ותמונות חמודות. אשמח להעביר אותם אליכם ולענות על כל שאלה. על תה זה תמיד הכי טוב, והשבוע בידיוק יהיה לנו שיעור על עצבים בסטודיו שלנו.

תזכורת חשובה: למרות שזו חוות דעת רפואית, שום דבר שאתם קוראים כאן לא אמור להפריע לכם להגיע לרופא שלכם.

למישהו מכם היה מקרה של עצב רדיאלי מעצבן לאחרונה? איך התמודדתם עם זה?

נפגש בסטודיו =)

השבוע נתקלתי במשפט שמישהי כתבה: "בדס"מ אמיתי לא צריך אפטרקר".
מצאתי את עצמי ממש כועסת (כן זה עדיין קורה).
כעסתי כי בעיני משפט כזה מראה על חוסר הבנה בסיסי של המושגים אפטרקייר, בדס"מ.. וגם תקשורת ומערכות יחסים בכללי.
אחד מהדברים שמאפשרים קשר בדס"מי מיטיב (ללא קשר לפרקטיקה עצמה - במקרה שלנו נדבר על קשירות) היא היכולת לתקשר כל הזמן.
לתקשר מה עושה לנו טוב, מה לא עשה לנו טוב
אפטרקר הוא חלק מהותי מהסטינג של התקשורת הזו
מעבר לתפקיד של לעזור לאזן את הגוף אחרי סשן קשירה (לוודא שאין נפילת סוכר, לדאוג להרגשת חום או קור בגוף, להרגיע את מערכות העצבים הסימפטתית ופרא-סימפטתית) לאפטרקר יש גם חשיבות פסיכולוגית:
לקרקע אחרי סשן, להחזיר לעולם ה"אמיתי" בעדינות, לדבר, לעזור לעבד ולהכיל את החוויות
לפעמים קוראים לזה debriefing. לפעמים - retro מלשון retrospective - מבט לאחור. אחרי כל פעילות יוצאת מהשגרה יש תהליך של שיחה ותקשורת על מה עברנו, אולי איך אפשר לשפר או למנוע בעיות בפעם הבאה - החל מתקלות IT ועד סקס וונילי לגמרי.
האפטרקייר חשוב גם לנקשר וגם לקושר - גם כשאני קושרת ולא נקשרת אני צריכה את האפטרקר שלי. בדיוק כמו שלקושר גם יש מילת בטחון, גם מגיע לו\לה אפטרקר.
הוא הופך אותנו מחוברים יותר וטובים יותר אחד לשני\ה .
אני פה רק כדי להגיד - אם מישהו אומר לכם משפט כזה, תראו אותו בתור דגל אדום ענקי - כי יש כאן בעיניי, חוסר הבנה ענקי של העולם, ולא הייתי מפקידה את הגוף או הרגש שלי בידיים של מישהו כזה.
כשאני נקשרת או קושרת האפטרקר שלי יהיה לאכול או לשתות משהו מתוק, לעשן איזה סיגריה ואולי לדבר קצת על מה היה ואיך היה, ומה אתכן\ם?
מה האפטרקר האהוב עליכם\ן?
 

איך לההתכונן נכון לסשן, כמודל?
אני רואה לא מעט אנשים מתכוננים לסשן קשירות ועושים מתיחות סטטיות.
זוהי טעות נפוצה - שאני רואה חוזרת על עצמה שוב ושוב

אך כמישהי שעוסקת שנים רבות בספורט אף ברמה תחרותית, אני יודעת שממש לא כדאי לעשות מתיחות על שרירים קרים ובאופן כללי לפני פעילות מעמיסה.
מחקרים (אמנם שהתבצעו בעיקר על רצים אבל חלק גם על ספורטאי כח) מראים שמתיחות לפני פעילות גופנית,באופן כללי, מורידות מביצועי השרירים במהלך הפעילות. לינקים למחקרים - בתגובות.

בנוסף, לבצע מתיחות על שרירים "קרים" לא ממש תורם לגמישותם ואף יכול לפצוע. בשיבארי אנחנו מסתמכים גם על גמישות וגם על כוח וזקוקים לשניהם.
אז מה כן?
לפני סשן עושים חימום!

מטרת החימום היא קצת לחמם שרירים אבל בעיקר - לדחוף נוזל סיכה לתוך המפרקים, "להזכיר" לשרירים איך הם עובדים, ולהכין את הגוף לפעילות מאמצת. זה יאפשר לכם.ן ליהנות יותר מהקשירה ולגוף להכיל את העומס - וזה מה שאנחנו צריכים לפני הסשן.

בפועל זה אומר - להפעיל את המפרקים והשרירים, למשל לעשות תנועות סיבוביות בכתפיים, לבצע את תנוחת "חתול\פרה" לגב תחתון, לסובב את הקרסוליים, וכו'. התנועות הקטנות האלה זה מה שמחמם את השרירים, מסכך את המפרקים ומכין את הגוף.

בשיעור אתמול התנסינו בהוספת משקלים לחלקי גוף שונים במהלך הקשירה ויצירת חוויות מאתגרות באמצעות טרנספורמציה של עומסים במהלך הקשירה.

ברביעי הבא נלמד שימוש במשקל גוף :)