אני מתעורר בבוקר, במיטת הבסיס הצבאי.
כולם עם מידי ב', מתעוררים, אחרי שעות אימונים, שמירות והכנות.
ועדיין, אני לא מצליח להבין, למה הראש שלי עובד שעות נוספות בהרצת מחשבות ללא שליטה על מחשבות זימה......
מה דפוק אצלי? יש לי בעיות סטיה מינית ? (אחרי כמה דקות של מחשבה בנושא המסקנה הייתה ברורה - כן). אני סוטה.
אני סוטה, ואני לא הולך להתנצל על זה.
אך מה שמתסכל בימים טרופים אלו, שאין לי מישהי פיזית לחלוק איתה את השריטה. במיוחד כשאני כאן תקוע בבסיס עם עוד איזה 400 גברים נוהמים....
אז כן, בא לי, ובא לי שמישהי תציל אותי מזה.
כן, אני, שתא השליטה הזה שנקרא כלוב - אני השולט, המאסטר, זקוק למישהי (רצוי נשלטת), שתציל אותי מייסורי.
אכן אלו ייסורים, המחשבות שרצות, הדם ששוטף את הגוף - ב2 חזיתות שלא עוזבות (המוח, ומה שבין הרגליים).
מישהי שתרגיע, שתלחש לי באוזן שזה בסדר להיות חרמן, ושהיא תטפל בהכל, וזה בסדר גם על מה שיבוא לאחר מכן.
מישהי שפשוט תבוא כי היא יודעת את העבודה, ותרצה לתרום לנושא.... תרומה לחיילים? (למי שלא הבינה היה זה ביטוי ציני וטו לא).
אבל אם לוקחים ברצינות את מה שלחתי. זה לפעמים מתסכל להרגיש לבד בעולם, ואף אחד לא מרגיש את צעקות העזרה שאתה שולח לחלל הגדול הזה שנקרא צעקת העזרה.
כי בראשי, אני זועק. גם אם אני נראה הבן אדם הכי נחמד בעולם, בעל נושאים רבים (לא רק זיונים קיימים בראש שלי , אבל זה מה שקורה ברוח התקופה), אחד שביום יום אסרטיבי, ולא אגרסיבי, מחפש את האגרסיביות הזו - החייתיות,
דווקא בתקופה הזו, אני צריך את הטכני הפשוט, מאשר המנטלי המורכב. פשוט, כמו חיה חרמנית - וזה כל מה שאני חושב עליו.
ואני שוב חוזר על השאלה המתסכלת - מה דפוק אצלי?!
בוקר מוזר.....
