מושך נכון?
הייתי בבית קברות לפני כמה זמן, ואז נפל לי האסימון.
כשאנחנו ילדים , וגם הזכרונות שלנו כילדים - מוצאים את עצמנו נמצאים סביב האנשים שאנחנו מכירים.
כאשר עובר הזמן אנחנו מוצאים את עצמנו סביב קברים של אנשים שאנחנו הכרנו.
כך עולם מנהגו נוהג.
ואני, שלא רוצה לאבד אנשים שהייתי איתם בקשר, בטח לא אנשים שאני אוהב אותם, מוצא את עצמי לפעמים מהרהר הירהורים מוזרים שכאלה.
מה יהיה עם הדור הבא, עד מתי הדור הנוכחי, חייה את הרגע ולא את העבר, אבל הזיכרון זה הדבר הכי טוב שישאר לך.
אולי אני טועה, אולי אני סתם נשפך כרגע אחרי רגשות של זכרונות העבר ויקירי שאינם עוד.
לפעמים אנחנו שופטים אנשים כאשר הם בחיים, ונוטים להבין אותם רק לאחר שעברו מן העולם.
לפעמים צצים להם סיפורים שמעולם לא שמענו כאשר היו בחיים, מעולם לא יצא להם לספר, או הסתירו ולא , לא קשר לאם היו מובכים, גם לא תמיד זה קשור למבוכה או משהו לא טוב, סתם, רק כי לא יצא, לא צץ להם בזיכרון לספר, ואולי זה גם לא היה להם חשוב- אך הפרטים האלה לפעמים משלימים פזל גדול, ארוך ובעל שכבות רבות שגורמות לי להבין את כל השלם מאשר את החלק שהכרתי וחייתי בו.
מעניין שכשאומרים לפעמים למישהו שהוא חי בסרט, אולי הכוונה שהוא לא מכיר את כלל החלקים, אולי מכיר הוא רק את החלק שהוא רואה וכל השאר נסתרים לו ועקב כך הוא מתעלם מהם כביכול.
בכך אנשים יכולים להצטייר כסנובים, אנשים שחושבים את עצמם - ורק אחרי שאינם עוד מגלים כמה לב רחב היה להם, כמה צלקות עברו בחיים ואז מבינים את פשר התנהגותם.
ואני חושב לפעמים, מה יגידו עליי כאעבור מן העולם, אילו תובנות אנשים הבינו ממני, איזה מסר יכול היה לצאת ממני לדורות הבאים, ומה כבר תרמתי (חוץ מאת הזין שלי) לסובבים/ות אותי.
ככה, מחשבות בבית קברות....