כמה מסכות כאן יש אין סוף.
במיוחד במקום מורכב וחשוך זה.
הוא מושך, אין ספק, אבל מדוע? כי כולנו רוצים לדעת...
רוצים לדעת איך התחושה של....
חיבוק, מגע, ליטוף.... את זה יש בכל מקום....
ריגוש, צריבה, כאב, טון - את זה אין הרבה במקום מחוזותנו הוניליים...
אנחנו רוצים לדעת את עצמנו לדעת, כמו מכורים לחומר, לסם, לדבר הזה , גם אם לא במגע, אז בדיבור הזה, בטון הזה , באפלוליות הזו, באסור הזה.... כולנו רוצים. אין אחד או אחת שלא - ומי שאומר/ת אחרת משקר/ת....
הרצון הזה להגיע משהו חסר חוצצים, חסר גבולות (עם כל הגבולות שכולנו מגדירים ומתים לשבור אותם שניה אחרי זה), פרוע, חזק ומופרע...
לפעמים חוסם לנו את העורק הראשי של החשיבה - ואז יוצאים דברים מעניינים מאיתנו, לדווקא דווקא מיצי חרמנות, אלה מילים ובוטות (שאולי אחר כך גורמים בעין מפריע לשצף קצף מחומרנו הטבעיים).
אבל דבר אחד בטוח. כולנו רוצים להרגיש, כולנו רוצים לדעת את עצמנו לדעת. להוציא את עצמנו ואחרים מדעתנו, מן משחק מרושע שכזה שאיננו משחק ילדים.
כן, נכון, ישנם כאן שרוצים קשר, בעצם מה הוא קשר? זה יכול להיות משהו לשעה, וזה יכול להיות משהו לכל החיים. אנחנו רוצים טווח של בין לבין .... אבל מה שבטוח רוצים את התחושה, רוצים שהיא לא תעלם, וגם אם יימאס לנו שנוכל דקה אחרי זה לחזור לשם ולהרגיש את אותה תחושה במאסנו בה.
קצת מבולבלים? אבל זה מה שרציתם להרגיש לא?!
