לך תדע

ירושלים, לפני שנתיים, שעת ערב יום שישי בתחילת האביב.

ישראלית ממוצא רוסי צעירה ממני בקצת, פלפלית אנרגטית וחצופה. עור בהיר שזוף, שיער שטני חלק, פנים נעימות ושובבות.

ירדתי לאסוף אותך אחרי שהתקשרת להודיע לי שאת למטה. מצאתי אותך מלטפת חתולת רחוב ונמוגה ממנה. יש סטראוטיפים שאי אפשר לקחת מרוסים.

לידך עמדה השכנה מהבית ליד ופיתחתן שיחה על משהו. לא זוכר על מה. תמיד כשאני חושב עליך אני שוכח משהו.

היית חייכנית ועליזה כתמיד. אולי בגלל החתולה. בבוא הזמן אלמד שכנראה גם בגללי.

עלינו במעלה המדרגות אל הדירה שלי. "גג או מרפסת?" ענית את התשובה הנכונה.

טיפסנו בזהירות עם בקבוק יין ו 2 כוסות. אולי הזהירות הייתה רק מהצד שלי. עדיין לא מבין איך אפשר לתפוס שלבים בסולם כשאפשר לתפוס אותך.

פתיחת הצוער. רכינה לקחת מהידיים שלך את הכוסות והיין. טיפוס למעלה ומולנו נפרשה שכונת בית וגן בירושלים, על כל גבעותיה ובנייניה.

"וואי זה מהמם!"

"כן, ממש מולנו זאת שכונת בית וגן ומשמאל האוניברסיטה העברית. קצת בהמשך יש את משרדי הממשלה והכנסת"

"זה כל כך שונה מתל אביב..."

"כן, גם כל הבניינים פה מחופים באבן, זה הופך את החוויה לעוד יותר שונה"

התיישבנו על רצפה מחופה בחומרי איטום, בין הדוודים לפאנלים הסולריים, מזגנו יין ושתינו לחיים.

כןס הובילה לעוד כוס. כוס הובילה לנגיעות מרומזות ולעקיצות הדדיות. כוס הובילה לנשיקה ולצחקוקים. כוס הובילה לפלירטוטים הדדיים. והנה אני כאן על גג בירושלים, כוס יין ביד אחת והשניה מלטפת את החזה שלך.

סתם, אני צוחק. האחת מלטפת את החזה שלך והשנייה חופנת את ירכייך. נפל על כל ראשו מי שיעדיף יין ממך.

"מה אומרת?"

"נרד למטה?"

תמיד יש לך את התשובות הנכונות.

ירדת טיפה לפניי, וכשחזרתי מהשירותים ראיתי אותך ישובה על המיטה. מבטך השתנה ממשועמם לחייכני וחצוף כשחזרתי. בבוא הזמן אלמד להתמכר למבט הזה.

לקחתי לך את הידיים וכרעתי לידך. 

"את בוטחת בי?"

"כן". הפעם היה רק שמץ של היסוס.

"זוכרת שאמרנו שבפעם הבאה נקבע מילת בטיחות?"

"כן". נדרכת במעט.

"אני לא רוצה בזאת. ניקח את זה בקצב שלך ואם משהו לא נעים לך תגידי לי להפסיק. בסדר?"

"כן". עם ביטחון ושמץ של חשש.

"יופי". התרתי את הידיים שלנו והתיישבתי על הכיסא ממול למיטה.

"תעמדי"

נעמדת

"תתפשטי"

בהיסוס קל הורדת את הנעליים, ג'אקט, חולצה והמכנסיים ונשארת מולי עם חזייה תחתונים וגרביים.

שמתי לב לכתם שהיה משמאל לטבור שלך. 

"מה זה?"

"כתם לידה"

ניגשתי אליך ונישקתי את כתם הלידה שלך. חייכת חיוך שלא יצא לי לראות הרבה פעמים. 

חזרתי את הכסא.

"תתפשטי"

חיוך ציני. הורדת את החזיה והתחתונים. ראיתי שהכתפיים שלך  מתכנסות לתוך עצמן וזקיפותך קטנה. חייכתי והצבעתי על הגרביים.

חייכת את החיוך העליז כל כך שלך ופלטת אנחת צחוק. עכשיו היית מולי כביום היוולדך.

קמתי מהכיסא וסקרתי את כל גופך בעיניים שלי. בהתחלה הורדתי את ראשך כדי לסקור את השערות על הראש שלך. המשכתי בעינייך, אפך, לחייך, פיך, אוזנייך. בכל פעם הידיים שלי שהיו על הסנטר שלך מזיזות את ראשך כדי להיטיב מבט. המשכתי למטה וסקרתי את צווארך, בית החזה שלך, כתפייך, הציצי שלך, הצלעות, טבור, בטן תחתונה. לקחתי את יד שמאל שלך ובדקתי את הכתף, שריר קדמי, אמה ואצבעות. יד שניה.

"תסתובבי"

הסתובבת. המשכתי לסקור את העורף, הגב העליון והתחתון, המותניים והאחוריים. משם כרעתי ובדקתי בידיי את ירך שמאל האחורית, שוק ועקב. ירך ימין האחורית שוק ועקב. על עצמות המותניים התעכבתי ומיששתי ביתירות.

"תסתובבי"

הסתובבת. כף רגל שמאל, שוק קדמי, ירך קדמית. רגל שניה. מפשעה ושוב עצמות המותניים. הגזרה שלך מבליטה אותם באופן שמאוד מחמיא לגוף היפה במילא שלך.

"תשכבי על המיטה" אמרתי וחזרתי לשבת על הכיסא.

נשכבת.

"תאונני. איך שנוח לך"

טרם לכך הקשחתי את מבטי, שכן היה לי ברור שתנסי להימנע מזה עם המבט שלך, שיודע להיחלץ מכל צרה. אכן ניסית להיחלץ במבטך מכך אך הפעם הדבר לא עלה בידייך. כשהסתכלת לתוך עיני ראית שאין לך על מה להתווכח הפעם. זעת במיטה ופלטת אנחת רווחה. עצמת את עינייך והושטת את יד ימין מטה.

אם חשבתי שלא תפתיעי אותי עוד ביופיך הרי שהתברר לי שטעיתי.

עדיין צרובה בזכרוני התמונה שלך לוחצת את הדגדגן שלך מטה ופולטת אנחות חרישיות לאוויר. בבוא הזמן, כשכבר תתורגלי בכך, את תקפלי את רגלייך בהתחלה ובהמשך גופך ינוע ויזוע באופן לא רציונלי אך כה מלהיב. אנחותייך יהפכו מאנחות חרישיות לגניחות מתונות. הקונצרט שלי. עינייך בהתחלה יהיו סגורות אך לקראת הסוף יפתחו כדי שתוכלי לראות את החייה שבי מחכה רק לטרוף אותך, ואפילו תלמדי להשיג מהמראה החסר מנוח שלי סיפוק.

אך באותו הזמן עוד היית ביישנית מפני ולכן אנחותייך הפכו לכל היותר לשקטות וגופך זע בין חוסר נעימות לנעימות.

עינייך היו עצומות כל אותם הרגעים בהם צפיתי בך, ודעתי נטרפת עלי.

כוח רצון גדול נדרש ממני לא להיכנס אליך באותו רגע, אך למען העתיד יש דברים שסובלים דיחוי.

בעודי לבוש ניגשתי אליך כשאת מעסה את דגדגנך בתנועות מעגליות. העברתי אצבעות על הירכיים שלך. זעת טיפה, הצצת וחזרת לשלך, באי נוחות מסוימת נוספת. רכנתי מעליך כך שיהיה לי נוח לבצע את העתיד לקרות. לקחתי כמה נשימות עמוקות. אולי ככה הרגע ייחרט בזיכרוני טוב יותר.

לקחתי את 2 האצבעות שלי, קימרתי אותן מעט ונכנסתי לתוכך באגרסיביות. נכנסתי ויצאתי. עשיתי זאת מהר ככל שהתאפשר לי תוך כדי שאני מתעלם מהאנחות שלך שהביעו ספק עונג ספק כאב. הזין שלי כאב כשהוא נתקל במכנסי הג'ינס, משתגע מקולות הטפיחה החוזרים של היד שלי בפתח הנרתיק שלך.

קולות הטפיחה נעשו רועשים יותר ויותר ותכופים יותר ויותר. כך גם פקיחת העיניים שלך להסתכל עלי במבט שמשלב בתוכו רחמים, כעס והנאה.

פרצוף מתעוות, אגן רוטט, שרירי בטן שנחשפו ונשימות מהירות בישרו לי על העתיד לבוא.

צעקה חלשה, ידך תופסת בידי ומסיטה אותה ממנה והתנשפויות מהירות.

"מספיק" התנשפת והתגלגלת הצידה. פוחדת שמא אמשיך בשלי בשכרותי ממך.