לך תדע

תל אביב, שבועיים אחרי פרידה.

ישראלית ממוצא אשכנזי מבוגרת ממני בשנה, פרינססה כנועה. שיער גלי על גוף של רקדנית בלט. פנים ידידותיות.

אני מתהלך בשכונה בצפון הישן. למדרכות הצרות מתווספים רכבים שגונבים שוליים מצד אחד ומצד שני פחים, אופניים ושיחים של חצרות בניין. תמי שאלתי את עצמי האם העיר הזאת בנויה בשביל האדם.

37... 35... יש לי עוד ללכת. אף פעם לא אדע אם אני באמת מריח את הים או שזה המוח שלי גורם לי לחשוב כך. הופעת אדם ממולי יכולה לגרום להתכווצות ולשאלה המוסרית האם בעוברינו את המסדרון הצר אפנה לו את הישבן או המפשעה?

21... 19... 17. אני מרים לך טלפון. "היי אני פה מול הבניין". "סבבה תפתח את השער ותעלה במדרגות, הדלת תהיה פתוחה".

אני עובר בחצר רוויית סוקולנטים וצמחים מטופחים שלא משאירים לי ספק לתשלום וועד בית נדיב בשכונה, עולה במדרגות ונכנס לדלת הפתוחה.

"כפרה תתחדשי! הרבה יותר מרווח פה מהדירה הקודמת"

"תודה תודה, אתה רעב?"

אנו מדברים ומדסקסים כשאני ליד החלון, שומר ממך מרחק.

אני מדבר איתך ושונא את העובדה שאת לא היא. מה אני עושה פה?

לאחר האוכל אנחנו עוברים לסלון. לאחר הסלון אנו עוברים לשכב.

"תאונני".

בשילוב המרחק שיצרתי במשך כל הערב והיצור הכנוע שאת, את מורידה את ידך מטה, משחילה אותה לתחתונייך ומתחילה לאונן מולי.

הגניחות שנואות עלי, התזוזה זרה לי ואני נתקף התגוננות לסלידה ממך פאת מי שאת לא.

"לכי לחדר"

את נכנסת לחדר שלך. אני מתפנה ומגיע באיחור. יש לך מבט שובב מתחת לשמיכה שלא משאיר מקום לספק שאת עירומה מתחתיה. אחרי הכל יש סיבה לביקור שלי, למרות שהאחרון היה לפני שנה.

אני מפשיל את המכנסיים והתחתונים במכה אחת, לוקח לך את היד ומניח אותה ללטף אותי.

אין לך את המגע שלה.

אז אני מושך אותך מהזרוע לכדי ישיבה, תופס לך בעורף ומצמיד אותי אליך. התפיסה עוברת מהעורף אל השיער והתנועות שלי הופכות לאגרסיביות ומהירות. אני שם רגל אחת על המיטה ומשתמש בפה שלך כרצוני, ללא כל התחשבות במי שאת ובך.

אני מעניש אותך על כך שאת לא היא.

את משתעלת ויוצאת. "חצופה. על 4."

את עושה כרצוני תוך כדי הגנבת מבט. את חושפת תחת חטוב של רקדנית בהיותך על 4. אני מחטיף לך. בהתחלה יש עונג בזעקות הכאב שלך עד השלב בו החגורה שלי מוסרת ממותניי. 

בכל הלקאה נשאר סימן אדום בצורה מלבנית.

אלו סתירות של שנאה. אני מאבד את זה ומכה אותך חזק מדי. 

"אחחח! למה?"

"כי את לא יודעת להתמודד עם זין". עדיף שלא תדעי את האמת.

"על הגב, תפשקי רגליים".

את עושה כרצוני.

אני דוחף לך אצבעות ללא גינונים מיותרים. פעם ראשונה שיש גניחות של הנאה. אבל זה לא יחזיק מעמד. אלו פשוט אינן הגניחות שלה.

תוך כדי שהאצבעות שלי בתוכך, מזיינות אותך משנאה, אני חושף את הדגדגן שלך עם היד השנייה, מוציא את האצבעות ונותן סתירה למפשעה שלך.

את מתקפלת בהפתעה. ההפתעה היא גם שלי, אבל התחושות שלי כהות כלפייך כרגע. 

האצבעות שלי חוזרות לזיין אותך משנאה כשמדי פעם הן יוצאות כדי לתת ליד לסתור לדגדגן שלך. המבט שלך כבר תופס צורה של יצור המתחנן לרחמים. זהו אחד הרגעים הבודדים בהם אני לא חושב עליה.

"את תעשי את זה שוב?"

"את מה?" את שואלת בין גניחה לזעקה.

אני סותר לך בפנים על כך שלא ידעת את התשובה.

"תחנקי מזין".

"לא" את משקרת.

אני נשכב על המיטה. "אסור שהוא יצא מהפה שלך. בהתחלה אתן לך להוביל"

את מכניסה אותו ומתחילה לרדת לי. כמה נוח לך בקצב שלך. זה לא מרתק אותי.

"מהר יותר".

את מגבירה את הקצב.

"מהר יותר".

את מגבירה אותו שוב.

באחת הפעמים את מגבירה את הקצב אבל אני שם לב שאינך מכניסה את כולו לפיך.

אני תופס אותך בשיער ומוציא אותך החוצה. סותר ללחי שלך. איזה מזל שנתת לי הזדמנות.

אני מחזיר אותך פנימה תוך כדי שאני תופס לך בשיער. "נכשלת. עכשיו תורי". 

עם הידיים שלי אני מכניס ומוציא את הפה שלך מהזין שלי בקצב שהוא לא הגיוני ופייר כלפי אף אחת. בצדק את משתנקת, אבל לי זה לא אכפת. את לא היא.

לפעמים אני מושך אותך לתוך תוכי רק כדי לחסום לך נתיב אוויר, ככה את משתעלת ולי יש סיבה לסתור לך.

כשאת משתעלת ומשתמשת בידיים שלך כדי להתנגד אלי ויוצאת, הפה שלך מלא ברוק שהולך מהמוט וקצה הכיפה שלי עד לפיך. את מתנשפת.

"את מאכזבת."

אני תופס לך בשיער טיפה יותר בעדינות, מקפל את הרגליים ומבליט את האגן החוצה ככה שהחלקים שמחזיקים אותי למיטה הם הגב העליון וכפותהרגליים. 

"עכשיו אני אשתמש בך כמו בחור"

אני תופס לך את הפנים ומזיין את הפה שלך. בחוזקה, בעוצמה, באגרסיביות ובמהירות תוך כדי שאני מתעלם מכל רחש שיוצא ממך.

אני מזיין אותך מתוך שנאה.