ירושלים, אחרי חצות.
מלכת הכיתה.
ליל, בוהה מול מסך זורח במבואה חשוכה.
"אז לבוא?" את שואלת אותי אחרי פינג פונג של הודעות.
"רק אם את שיכורה מספיק" אני עונה, בידיעה שמהמסיבה שאת מגיעה ממנה כך גם יהיה.
את מפרשת את התגובה שלי כצינית. אי אפשר להאשים אותך, אני ציני רוב הזמן...
את הזמן שנשאר אני ממלא בהשחזת הציפורניים שלי עם הפצירה שמונחת על השולחן. הידיים שלי קפואות כמו בכל יום אחר בחורף.
את מתעכבת. טוב אפשר להבין כשהבן אדם צריך לפלס את דרכו מעל הררי בנים וגבעות של סקרניות המציבות לו מכשול בדרך.
אני ממשיך בשלי.
לבסוף את מגיעה. מלכת הכיתה שמסובבת את ראשי השכבה, נישאת לך על שוקיים רזים הממשיכים לברכיים שכמעט ומכוסים בחצאית, עם חולצה מכופתרת לבנה קצרה התחובה בה, המסתירה את מה שנפשי חשקה בו.
"לא אמרו לך שהגיע החורף?" אני סוגר את הדלת אחריך.
"לא אמרו לך לא להגיד לאישה איך להתלבש?" את עונה בהבל פה של צ'ייסר וויסקי.
אני צוחק ותופס אותך בשיער, גורר אותך חצי מטר אל השולחן כך שאחורייך נפגשים בו, מנשק אותך ומכניס את היד הקפואה שלי אל מתחת לחולצה שלך. היישר אל הממתק שלי.
"אתה קר!" את מתרעמת בנשיפה.
"חורף", אני מושך כתפיים.
"מה עם הפורפליי, אידיוט?"
"זה הפורפליי טיפשה" אני ממשיך לעסות לך את המושא.
יש לך את השדיים הכי מדהימים בעולם. הם בגודל בינוני, חסרי השכלה יטענו לגודל בינוני - קטן, והם רכים ונוזליים. נוזליים כל כך שכאשר את על 4 הם יוצרים צורה של טיפה העומדת ליפול אל האדמה, ורק אם אחזיק אותם הם ישארו חלק מגופך. אני תמיד נרתם לטובתך בשעות בהם את עומדת לאבד את שדייך אל האדמה.
אני מעלה אותך על השולחן. את מפשקת את הרגליים ואני עוזב את השיער שלך רק כדי להכניס את 2 הידיים שלי אל החולצה שלך. את רועדת מנגיעת היד הקפואה השניה שלי בשד השני ומתפנה לגחך מהאובססיה שלי אליהם.
אני נושך ומושך את שפתך התחתונה תוך כדי שאני מוחץ את שדייך. אני מרמה ופותח את העיניים לראות אותך מתקפלת בהנאה מהולה בסבל.
"תכנסי לחדר, תתפשטי ותחכי לי עם הגב לקיר".
"אנחנו שוב במוד הזה?" את מחייכת.
אני סוטר לך סטירה קטנה ולא כואבת ומחייך בחזרה. "כנסי כבר".
את נחלצת מהאחיזה שלי בשדייך ופונה אל החדר.
"בעצם התחרטתי".
את מסתובבת אלי.
"תתפשטי פה ואז תכנסי".
את מגלגלת עיניים ומורידה את הבגדים. חושפת גוף שרודף אותי בדמיונות כנער מתבגר. כשאת באה לפתוח את החזיה אני עוצר אותך.
"תשאירי אותה עליך. את התחתונים תורידי."
את נותנת בי מבט ציני, מורידה את התחתונים ועושה "טאדה!", כמו שוליית קוסם המציגה ארנב שלם, ופונה להיכנס לחדר.
אני מתמהמה ללא סיבה אמיתית. אולי כדי ליצור אצלך ציפייה. כנראה יותר נכון כדי ליצור אותה אצלי. אני נכנס לחדר.
את מחכה לי וגבך נשען על הקיר. ידייך מונחות גם הן על הקיר.
אני מתפנה להוריד את החזייה שלך. השדיים שלך נחשפים אלי כמו פאטה מורגנה לנווד שהוזה מיובש. לא ייתכן שדבר כזה קיים.
אני מתכופף ומנשק את הבטן שלך, חופן את המותן שלך ומצמיד את בטנך אל פרצופי.
אני עולה במעלה בטנך ומנשק את הקפל שיוצר השד שלך.
קפל שדייך פוגש את אצבעותיי הקפואות שעוברות בו ויוצרות בך רעד מהקור
אני חופן קלות ומשייט עם האצבעות מעל עור השד
הפטמה זוכה לצביטות עדינות ולטיפות קלות המרחפות כאילו מעליה,
כמעט ולא נוגעות בה
אני צובט את הפטמה עם האצבע והבוהן, ועם מפרקי האצבע והאמה
כל קפל בשדייך מקבל נשיקה ממני
אני ממשיך בנשיקות שלי מסביב לפטמות שלך
את מתחילה לפלוט קולות ולי מתחיל כבר לכאוב בג'ינס
אני מנשק את פטמותייך ויונק אותן אל פי
אני נזהר שתרגישי רק את הלשון ופנים השפתיים שלי
אני מעביר את הלשון שלי בתנועות סיבוביות על פטמתך
הלשון שלי מריירת מהארוחה
את מתנשפת למגע בלוטות הלשון המחוספסות
אני נושך מעט וצובט והאנחה שלך הופכת לגניחה.
אני תופס אותך ומשליך אותך עם הגב למיטה.
אני מוריד את הג'ינס, "את למעלה". ממשיך לחולצה. הכל קןרה בן רגע.
אני ממקם את עצמי על המיטה ומושך את מלכת הכיתה מעלי. תנועת השדיים העולים עלי מהפנטת אותי.
"את למעלה, אבל לפי הקצב שלי".
אני תופס בשדיים שלך.
"מה הכוונה לפי הקצב שלך?" את שואלת.
"את תלמדי מהר".
אני נכנס אליך. אני תופס את השדיים שלך ומעלה את הידיים שלי למעלה בצורה שמחקה תלישה של שדייך כלפי מעלה.
"איה יא בהמה!" את זועקת ומתרוממת סנטימטרים ספורים. אני תופס ולא משחרר.
"תלמדי מהר!".
"מה מהר יא אידיוט?".
"תלמדי, מ-ה-ר!". אני סותר במהירות לחזה השמאלי שלך ושב לחפון אותו.
אני חוזר על הפעולה הפעם כלפי מטה. המפשעות שלנו נפגשות שוב.
שוב אני מחזיק את השדיים שלך ומעלה את הידיים שלי כלפי מעלה, את מבינה שאת צריכה להתרומם עם הגוף כדי להימנע מכאב.
מכיוון שאת לא מתורגלת את מצליחה רק באופן חלקי להימנע מהכאב שכרוך בתפיסה ותזוזת היד בשדיים שלך.
שוב אני מושך אותך מטה עם השדיים שלך והאיבר שלי ממלא אותך.
אני גורם לך לצאת ולהיכנס רק בתפיסה של השדיים שלך ומשיכתם לכיוון שאני רוצה. אני מושך את שדייך כלפי מעלה והגוף שלך מתרוקן ממני.
אני מושך את שדייך חזרה מטה ואת מתמלאת בי.
לוקח לך זמן להתרגל לקצב שלי. אבל זה משחק מכור מההתחלה. הקולות והמבטים שיוצאים ממך כשכואב לך הם מה שחיפשתי.
עם כל סימן שאת מתרגלת לקצב אני מגביר אותו וחופן את שדייך חזק יותר. הם מקבלים את הצבע האדום שהולם את עורך הלבן טוב כל כך.
הזיעה שגופך מפריש גורמת לידיים שלי להחליק מספר פעמים. תירוץ מושלם בשבילי לתפוס חזק יותר או לשנות לתפיסה בפטמות. לכאב הזה את פחות מתורגלת.
הגוף שלך שגוהר מעלי בכאב הוא סם לנרקומן.
אני מסיט אותך הצידה כך שגבך למיטה.
"רגליים למעלה".
את יוצרת מקום לצוואר שלי בין הברכיים שלך. אני שם את הרגליים שלך על השכמות שלי. השדיים שלך נראים נהדרים מהזווית הזאת. למעשה הם נראים נהדרים תמיד, אפילו שהם חבוטים ואדומים.
אני חופן אותם ראשית ורק לאחר שהם בידיי אני נכנס.
אני חופן את שדייך חזק וחזק יותר. אני מכה את הדגדגן שלך בגופי בכל פעם שאני נכנס. אני משעין את כל כובד המשקל שלי על הידיים ומוחץ את שדייך.
אני מטיב את האחיזה שלי והציפורניים שלי ננעצות בעור שלך, בעוד הגוף שלי חובט בגופך כאחוז דיבוק.
אני מאבד את הצלילות שלי לשמע הגוף שלי שמכה בדגדגן שלך בכל פעימה.
שדייך לחוצים הצידה. אני אוחז בהם כמטורף. אני נעוץ בהם כאילו חיי תלויים בכך.
עורך מתחת לאצבעותיי מתחיל לקבל את צבע דמך. רגש רקמות השומן בידיי מעלה בי צרכים וצדדים חייתיים, כשם הייתי צד את שדייך ומלקטם בידיי.
אני מאבד את הצלילות שלי כשהפרצוף שלך מוטה הצידה מתוך הבושה של להסתכל בעיניים למישהו שמזיין אותך ככה. חוסר האונים שלך מוביל אותי לגרום לך להראות לי עוד ממנו.
גניחות ואנחות מהולות בכאב ממלאות את החדר. הנרקומן השיג את הסם שלו.
"קומי" אני אומר לאחר מכן. "תראי לי אותך".
מותשת וכאובה את קמה וחושפת את גופך. פנייך הסמוקות מעידות על החוויה שעברת. המפשעה שלך אדומה מכל החבטות שהגוף שלי חבט בך.
וגולת הכותרת - השדיים שלך. פאר היופי שלך אדום כחול וסגול כולו. הפטמות שלך בולטות ומנוצלות. כ5 עיגולים כחולים עם שריטות בצורת סהר בקצוות מעטרים כל חזה. סימנים למקום בו הידיים שלי תפסו בשדייך וציפורניי בעורך.
ואני? רק רציתי להרוס משהו יפה.