כשהבטתי בפנייך נוצר רגע של קשר עין, ולאחריו תמיד היית מחייכת. הייתי מחזיר חיוך ומלטף את פנייך בנפש מרוממת. כמה זה היה לי שונה ממבט כנוע או השפלתו שהייתי חווה עד היום. כמה שמחה הייתי מפיק מהחיוך שלך, באמצע האקט, משהו שלא חוויתי לפני כן אף פעם. עם כל הקודמות לך הנורמה הייתה כאב, קשירות והשפלה. החיוך טאבו. פתאום זה כל כך טבעי ונכון לחייך אליך ולנשק אותך בהערכה. לימדת אותי אהבה.
ברגעים שלנו יחד היית נועצת את הציפורניים שלך בגבי ושורטת אותי עד כדי סימן. פעם אפילו שאלת אותי מאיפה הסימנים הגיעו, בלי שום הבנה שאת הסיבה. היית תמימה ולכן אהבתי את איבוד העשתונות שלך - הוא היה אמיתי.
לפעמים היית מפיקה צלילים של כאב. אני יודע שאלו היו רק צלילים כי שאלתי אותך מספר פעמים לגבי טיב הקולות. לא רציתי להסב לך אפילו קורט של כאב. יחד עם זאת יצר פנימי שלי התעורר למשמע קולות אלו. רחשים כמוסים של העבר.
הקפדתי להריח אותך בכל רגע אפשרי של קרבה. להסתכל לך בעיניים כדי לקבל חיוך שהיה מפיג בי כל שמץ של חרדה. לנשק כל איבר שלך שהיה נקרה לדרכי. לחבק אותך בכל זמן בו לא ידעתי מה לעשות. את היית שם תמיד. מקבלת אותי כפי שאני.
בסוף היינו מתחבקים חזק. הייתי מנשק אותך בצוואר ואת היית מלטפת את ראשי.