בדרך חזור הביתה עברתי במעבר החציה שברחוב שמואל הנגיד. כבר אז ראיתי את חזותך בצידו השני. בחצייה היא התבהרה לי עוד יותר. שיער שטני בתספורת קארה, כמו שיש לבצלאלניקיות ההיפסטריות שאת אוהבת להסתלבט עליהן, ג'ינס רחב, כמו אותן בצלאלניקיות שאת אוהבת להסתלבט עליהן, חולצה לבנה צמודה שהחמיאה לגופך, ועיניים כחולות ועמוקות שאפשר לצלול אליהן ולהתעורר בחבטה של רכב. אחרי הכל מעבר חציה אינו מקום לחולמנות שמבטך דורש.
בדיוק חזרתי מהשוק. הפעם לא קניתי אפרסקים אצל המוכר הערבי בפינת השוק העיראקי. זה שלפעמים מנהל איתי שיחת חולין ומשמיע לי פיירוז, והאפרסקים שלו מזכירים לי את שירייה.
באותו היום שכן, האינטראקציה בנינו לא הסתכמה בהינף יד וחיוך נבוך תוך כדי חציית מעבר חציה.
באותו היום שכן, הגעת אלי והשתכרנו מיין. צחקת אז על הצמחים שלי, על הפריפריאליות באישיות שלי, ועל בצלאלניקיות היפסטריות שאת אוהבת להסתלבט עליהן.
"איך הקלתאה שלך מחזיקה מעמד?! זה בערך הצמח הכי דורשני שיש"
"יש לי משטר נוקשה. את כולם אני משקה באותה התדירות. צמח שמת - מת"
"זה הדבר הכי פריפריאלי ששמעתי היום"
"יש לך מזל שאת מהקריות ולא בצלאלניקית היפסטרית"
המיטה לא הייתה זרה לנו. וכך לא גם ההצעות שלי באוזנייך. ניסיון בעולם לפניי לא היה לך, אבל את כל רצונותיי ביצעת ללא שאלה ובצייתנות מוחלטת. דבר שיכול להיות גם חיסרון לאוהבי המשחק.
כשהייתי בתוך פיך לא הסתדרת יפה, והבשר שלי נגע בשינייך. בפעם השלישית שזה קרה החלטתי לנקוט עמדה.
"על הברכיים. על הרצפה"
כונילית חסרת ניסיון עם תיאבון, ביצעת את ההוראה ללא כל התנגדות. הוצאתי את החגורה שלי וקשרתי את ידייך מאחורי גבך.
"היי"
עינייך נישאו למעלה והביטו בי.
"אני לא רוצה להרגיש את השיניים. ברור?"
הינהנת.
הבשר שלי נכנס לפיך. לא כמותרות, אלא כצורך מחייה.
תפסתי בקוקו שיערך והתחלתי להאכיל אותך בקצב.
העצבים בכל הגוף שלי שלחו רטטים של עונג, סיפוק והנאה מכניעתך.
ברגעים בהם לא האכלתי אותך כמו חיה ניסיתי להגיע כמה שיותר עמוק לגרונך ולהישאר שם. להכניס את כל כולו ולנסות להכניס עוד. אחרי שלא נותר מה עוד להכניס הייתי מושך את פניך לכיווני וממלא את גרונך. השתנקת ואני רק רציתי להכניס עוד. התחושה ברגעים אלו הייתה פרימיטיבית. כמו ביסודי, שחבר שנוא היה תופס אותי והייתי נושך לו את היד. זעקת הכאב הייתה מגיעה מיד אבל החיה שבי סגרה את הלסת עוד יותר, מפיקה הנאה מסבל הקורבן. כמו קוף שרוצץ את חברו באבן, וממשיך בפעולה מתוך שנאה. כך הייתי איתך. נותן לפרימיטיב שבי לקמוץ את ידיו עד שהציפורניים חותכות בבשר כף היד.
מכל הרטטים היה חסר אחד - חמלה, כלפיך. ההיפוך שלו נכח - ההנאה ששאבתי מהידיעה שהמעשה שלי חסר רחמים כלפיך.
והחוסר הגינות שלי לא איחר לשאת תוצאות. על כל פעם שהשתנקת הוצאתי אותך החוצה, סתרתי לך ונכנסתי שוב לפיך. הפעם נבזי יותר מהפעם הקודמת, בידיעתי אילו זוויות גורמות לך להשתנק כך שתרגישי את ידי על לחייך שוב.
כשהרגשתי את שינייך הוריתי לך לצאת ולהישכב על המיטה, כך שהחזה שלך נשען על המזרן והברכיים על הרצפה. השוט המאולתר שלי אוחז את ידייך, אז לקחתי את החגורה שלך ממכנסי הג'ינס הרחבים, כמו שיש לבצלאלניקיות שאת אוהבת להסתלבט עליהן, והתחלתי מצליף באחורייך.
פלח ימין. פלח שמאל. התחלתי באיטיות, שהייתה לגילוי החמלה היחיד שלי באותו הערב, וכשהתרגלתי לשוט החדש ולקולות שהתחילו לצאת ממך, ולדכא את חמלתי, הגברתי את העוצמה.
פלח ימין. זעקה. פלח שמאל. זעקה.
ספרתי כב' מלקות. תפסתי אותך בשערך והרמתי אותך מהמזרן.
"אני לא רוצה להרגיש את השיניים. ברור?"
הינהנת.
חזרתי להאכיל אותך. מפתיע אותך בכל פעם ברצון אחר שלי. פעם אחת להיכנס עמוק לתוך קנה הבליעה שלך. פעם אחת לשחק בזווית של בשרי תוך כדי שהוא בתוכך. פעם אחרת סתם לאתגר את עצמי לזיין את פיך באופן הכי ברוטלי שאני יכול. הזמן והידיים הקשורות עשו את שלהם והחלו להיווצר דמעות בצידי עינייך. ללא יכולת למחות אותן הן הצטברו בכל פעם שהשתנקת. ולמראן חזרתי על הפעולה עצמה שגרמה להן.
כמו בפעם הקודמת, על כל השתנקות הוצאתי אותך החוצה וסתרתי לך. העייפות שלך גרמה לשחרור השרירים בגופך, ובפעמים בהם הוצאתי אותך על מנת לסתור לך התחיל להיווצר שובל של ריר בין בשרי לפיך. כמו מסמן את תאוות הבשרים של פיך. תחילה השובל היה דק וחיבר בין נקודה אחת בבשרי לפיך. עם המשך פעולותיי השובל גדל ביחד עם נפח דמעותיך, שכבר יצרו שובל משלהן.
בפעם הנוספת שהרגשתי את שינייך תפסתי אותך וזרקתי אותך למיטה. הברכיים הרגליים ובית החזה - על המזרן, התחת והידיים הקשורות מאחורי הגב - כלפי מעלה.
הלכתי למקרר והבאתי אפרסק בודד קריר למגע, פריך ומלא בשר.
התמקמתי מאחוריך, הבשר שלי בין הפלחים של התחת שלך, רכנתי קדימה והסטתי את הראש שלך הצידה.
"תפתחי את הפה"
מיקמתי את האפרסק בין השיניים החותכות - העליונות והתחתונות. רעש נעים של נעיצת שיניים בבשר פרי.
"האפרסק נשאר בין השיניים שלך. הוא לא נופל. תהנהני אם הבנת"
הינהנת.
נכנסתי אליך מאחורה, חוזר על אותם גינונים סדיסטיים בהם השתמשתי לפני כמה רגעים על פיך. הפעם המטרה שלי הייתה לגרום לך עונג כדי שתרצי לסגור את פיך. עונג או סבל.
האנחות שנאנחת נאלמו כתוצאה מהמשתיק קול שתחוב לפיך. כל קימור גופך, עם ידייך הקשורות כלפי מעלה וראשך שנפגש בצידו עם כרית, גרמו לפניך להיעוות בכאב ולעינייך להיעצם על מנת לסבול אותו.
המשחק הזה מלכתחילה מכור, וזה היה עניין של זמן עד שהאפרסק יפול מפיך. יצאתי והוריתי לך להישכב על המיטה, כך שהחזה שלך נשען על המזרן והברכיים על הרצפה. לקחתי את החגורה שלך מהרצפה. זאת שאוחזת במכנסי הג'ינס הרחבים שלך, כמו שיש לבצלאלניקיות שאת אוהבת להסתלבט עליהן, ושבתי להצליף באחורייך.
פלח ימין. זעקה. פלח שמאל. זעקה. הפעם לא התחלתי בעדינות וידעתי את חותם החגורה על אחורייך.
ספרתי כב' מלקות.
זרקתי אותך למיטה. התמקמתי מאחוריך, הבשר שלי, זקור מכפי שאני אי פעם מכיר אותו, בין הפלחים של התחת שלך, ראשך כבר מוסט הצידה.
"תפתחי את הפה"
פתחת.
"האפרסק נשאר בין השיניים שלך. ברור?"
הינהנת.