ברצף וללא יותר מידי חשיבה. מידי פעם אני עושה ניסוי שכזה ורואה מה עולה בחכת האימפרוביזציה. זה כמובן אף פעם לא חד כמו מילים שעברו את השחזת העריכה והשקידה ובכל זאת, גם בפרץ יש איזו אנרגיה משלו, כנות שמחפה על צורנות בלתי-מוקפדת. לרוב, כפי שאולי שמתם לב כבר, אני מוצא שהכתיבה שלי בניסויים הללו הופכת ערספואטית; כתיבה על כתיבה.
דיסקציה עצמית היא כנראה הסאדו-מאזו המקורי שלי והמלל הרשום מחצין את העצמי ומקפיאו, כך שאני הקורא את המילה שכתבתי לפני זו, זמין לשפוט כעת את האני שכתבה.
זה סתם פלצני. לא אגיד שזה כלל לא נבדל מזה, אך ברמות שונות זה לא דרמטית אחרת מהפעם שגמרתי לעצמי על הפנים ובעוד החרמנות נשפכה ממני עלי, המוח מתרוקן מהאני הקדמוני והאני הפיכח מכוסה בדיו של העט הנובע מבין רגליו של האני הייצרי, תוהה מדוע כתבתי זאת ומדוע חשבתי שהמקום לכתוב זאת הוא פניי.
חמישי בערב. גם תרגילי האימפרוביזציה הללו כבר לא באמת מעניינים במיוחד. אלך לאונן ואינני יודע אם זה באמת נבדל ממה שקראתם כעת.