חוויות

אם כן, מה סוד הקסם של השולט בהרמון?

המבטים הישירים ומחוברים/היפנוטים היו עתה רכים, מזוגגים מעורפלים. מתוך השקט הארוך והנעים יצא לה המונולוג:.

אני מרחפת. 
לא על קרקע יציבה, לא על פני האדמה. אני פשוט כאן, תלויה בין שמיים לרצפה, כרוכה בתוך החבלים שמלטפים אותי, חובקים אותי, מכתיבים את צורת גופי. 

מחזיקים אותי בדיוק כמו שצריך – חזקים,  עדינים, קובעים את התנועה שלי מבלי לכאוב, עוטפים אות, כוח ורוך שמוביל לעצמי. 

אני לא יכולה לזוז. 
ואין שום סיבה לזוז. אני מרגישה את הנשימות שלי עמוקות, קצובות, מתאמות את עצמן עם המוזיקה שמתנגנת ברקע. הצלילים מחלחלים אל תוך העור  שלי, מתערבבים עם פעימות הלב שלי, עם הרוגע שמציף אותי. 

הגוף כבר לא שלי. 
אני לא מחזיקה אותו, אני לא שולטת בו. אני מוסרת לך אותי ללא מחסומים. אני הרבה מעבר למתמסרת.  אני  תמיסה. 

אני קיימת, ריקה ממחשבות. מרגישה רק את המגע החבלים, את כוח המשיכה שמושך אותי מטה, ואת ההחזקה שמונעת ממני ליפול. 

וזה בדיוק המקום שבו אני רוצה להיות. 
כאן. פשוט כאן.

אני יושב ומביט בה כבולה עם חבלים וכבולה לעצמה. הידיים שלה אזוקות במתכת קרירה, רגלייה פסוקות, צווארה נטוי לאחור חושף עור רך, שביר שמתחנן שיגעו בו, להגיע לקצה.

אני מת לטרוף אותה. לעטוף אותה.

נעמד מעליה, השוט בידי, לופת אותו באגרוף סגור, מרגיש את הכוח כמו נהר חם. אבל האגרוף הזה – לא רק להצלפה נועד. הוא אגרוף שסוגר בתוכו מחשבות, שאלות, פחדים. כל מגע שיבוא עכשיו, אני יודע שזה הרבה מעבר לגופני. מגע שיוצר שקט ושובר חומות.

לב שלי – הלב רוצה להכאיב לה מתוך תשוקה עמוקה לראות אותה נשבית, נכנעת ומתמסרת – ואז לבנות חלק חלק. לראות איך היא בוטחת בי גם כשהיא צורחת. איך היא מוסרת את עצמה לא כדי שישבור – אלא כדי שאראה. באמת אראה.

בתוך כל זה, מרחף רגש אחר. שקט. כמעט מפחיד. משהו שצץ כשעיניה פגשו את שלי. כשקולה רועד לא רק מתשוקה – אלא גם מהתרגשות עמוקה, אולי גם קצת פחד מתוק.

ברגעים האלה, הרוך שלי זועק לצאת אליה. רוצה לשחרר אותה, ללטף את פניה, לומר לה "לא צריך. אני כבר רך איתך בלי חבלים, בלי סימנים."
היא לא רוצה את הרוך הזה לבד. היא רוצה אותו בתוך הסדין המלוכלך. בתוך הזיעה, הצללים, הצליל החד של ההצלפה.

זו המורכבות שאנו ביקשנו לעצמנו.

אני עושה את מה שעושה תמיד כששני העולמות שבתוכי מתנגשים – נעמד רגע, מניח את השוט בצד, מתכופף אליה ולוחש:

"אני פה. אני מוביל. אבל אני גם שומע אותך. כל הזמן."

היא מחייכת, עיניה נוצצות. והחיוך הזה – עבורי זה הכל.

לא צריך לבחור.

אפשר לשלוט – בעדינות.

אפשר לכאוב – עם אהבה.

אפשר להיות אלוהים של הרגע – ולחזור להיות אדם כורע ברך אחריו.

הירח הטיל אור כסוף על קרחת החורשה. היא עמדה שם מפוחדת ופגיעה. עורה מצטמרר ורעידות אחזו לסירוגין בגופה. ליבה הלם בעוצמה, עיניה הכהות הסגירו את דריכותה.

עמוק פנימה, בעבריה הפנימיים, גחלים לוחשות והחום מתעצם. ליל ירח מלא הוא לילה של ציד והיא יודעת שהלילה היא הניצודה. נרגשת ומפוחדת היא חיכתה . 

נטרלה את התקפי הפחד בשכנוע עצמי שהפנטזיה שלה הולכת להתממש. היא בקשה אותה ועתה אין דרך חזרה. כל מלבושיה הסתכמו בחלוק סאטן שקוף למחצה וכפכפי אצבע לרגליה. מגע הבד הרופף על גופה עורר את קצות עצביה והבליט את פטמותיה הקשות ותחושת הלחות בין רגליה.  היא ידעה שאני שם, עוקב אחריה, מתענג על המרדף.

למרות שלא ידעה בוודאות אם אני שם ידעתי שהיא הרגישה את מבטי כמגע ממשי, מלטף את גופה ועוקב אחר הקימורים שנחשפו מבעד לבד הדק והמלטף. חוויית הנטרפת מילא את קרביה, שיחרר בגופה חומרים שגרמו לפרצי רטט בכל גופה אבל היא מפוקסת מתמיד. ערה לסכנה ומשתוקקת לבאות. 

"אני מתה שתצוד אותי?" לחשה כמעט לעצמה בתקווה שאני שומע. 

התבוננתי בטרף שלי בנחת כל העת. לא מיהרתי. כל דקה עבורה היא כמו נצח. לקחתי את הזמן בהנאה סמי-סאדיסטית. המשחק הוא חלק מהעונג. כאשר התגליתי בתנועה לכיוונה, עצמה עינייה והפקירה עצמה לתחושה הנעימה של להיות נרדפת. ניצודה. 

באחת ידיי לפתו את פרק כף ידה בחוזקה, משכו את גופה אל גופי בחוזקה. גופי לוהט כלהבה, שורף, ממכר. נשימתי צמררה את עורה. 

"את משחקת משחק מסוכן," לחשתי באוזנה, מנסה להסתיר את עוצמת התשוקה שהתעצמה לסף התפרצות. 

"ואתה אוהב את זה," היא השיבה עם חיוך מסתורי על שפתיה. 

שאפתי לאפי את ניחוחה, ידיו סיירו באיטיות על זרועה, מטביעות בה תחושת בעלות עדינה אך נחרצת. היא רעדה, לא מפחד, אלא מהמתח המתוק של ההמתנה לרגע שבו כבר לא יהיה עוד משחק. הולכת אל הכניעה המוחלטת. 

הציד החל.

העולם סביבה היטשטש. כל שיכלה לשמוע היה דופק ליבה. היא הרגישה את החבלים עוטפים את מפרקיה, כורכים אותה בתבנית שהייתה יפה כמעט כמו תחושת ההשתעבדות עצמה. 

גופי נע סביב גופה באיטיות וסבלנות, כמו טורף שמעריך את הטרף שזה עתה לכד. ככל שנגעתי בטרף שנקשר לנגד עיניי, הבעירה בתוכי שרפה את עצמותיי. הבעירה שלה הלכה והתעצמה גם כן.

"עכשיו את שלי" אמרתי בשקט ובטון נמוך כשסיימתי את מלאכת הקשירה. 

"כן," היא לחשה, לא כמובסת, אלא כמי שמצאה את ייעודה. 

משכתי בעדינות את החבלים במידה שתזכיר לה כמה עמוק היא כבר שייכת לי. ידיה קשורות מעל ראשה מתוחות ככנפיים שנלכדו ברשתי. שידיה עלו וירדו לפי קצב נשימתה המהירה.

אצבעותיי טיילו על עורה, מסמן אותה, כובש אותה בלי מילה אחת נוספת. מגע מתמשך, מתגרה, שולט, כזה שדרש ממנה להמתין, להבין שהערב לקחתי את כל השליטה.   

כשהפנימה שכל השליטה בידיי, היא אהבה את זה.    

מקור בטחונה היה ברור - היא ידעה שכנטרפת היא הלהבה שלי.

צפיתי בה, והיא הייתה הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי. לכודה, נתונה לחלוטין לרצוני

שפת גופה מספרת סיפור של כמיהה, של המתנה. התענגתי על הרגעים האלו. היא לא ידעה מה יבוא והמתח היכר על עורה כלהבה קטנה על מיכל בנזין. 

אין כמו העונג שבלאחוז חיה פראית שהשתוקקה להיות מאולפת מתוך רצון טהור. והעונג בכך היה ממכר. 

ניגשתי אליה באיטיות מחושבת, נהניתי מהתרוצצות עיניה, מתנועות שפתיה כאילו רצתה לומר משהו, אבל לא ידעה אם מותר לה. 

נגעתי בה קצת אחרת, היא נשמה עמוק יותר, גופה דרוך למגע. ליטפתי את יצועה, כמעט ברכות, כמעט כמתגרה—ואז באה המכה הראשונה. מדודה, חדה, כזו שלא שברה, אלא בנתה. 

גופה התכווץ לשבריר שנייה, ואז שחרר את עצמו אלי. היא אהבה את זה. הרגישתי את האמת הזו מתפשטת ומתחברת לחומי. 

"את שלי," קבעתי. 

עיניה ברקו בחשיכה. "אני שלך." 

היא לא היתה סתם רכוש - היא בחרה להיות שלי. כל תא בגופה. 

"את יודעת," , "כל מה שאני נותן לך, כל כאב, כל עונג—מקרב אותך אלי ובעיקר לעצמך." 

מבטה הפך מזוגג מהתובנה העמוקה שחלחלה בה. 

"אני יודעת," היא לחשה, ונשענה לתוך אחיזתי. 

הבטחתי שאמשיך להוביל אותה, להחזיק אותה, לקחת אותה בדיוק לאן שהיא צריכה להגיע.

הבטחתי וקיימתי. 

אני הייתי הצייד והיא זו שנתנה לי משמעות.

מערבל הרגשות עבד על כולנו שעות נוספות בשנה האחרונה. כמות האירועים, הקצב ועוצמתם שברו שיאים.
אין תחום בחיים שלי שלא עבר זעזוע או ניעור כולל בחיים הפרטיים.
נסיונותיי למצוא ולבנות קשר אינטימי משמעותי הביאו עימם חוויות, היכרויות, התנסויות ופרידות.
ההתנגדות וההפגנות זימנו היכרות חדשה שלי עם עצמי. למדתי לשחרר שליטה, להעביר אותה, וגם לקחת אותה בחזרה.

ומכל הבלהבלה הזה אני בסה"כ רוצה חברה טובה עם הבנה הדדית ושפה משותפת לצחוק ולעשות יחד ולחוד הכל וכלום.  

"אתה רק קושר או גם דברים אחרים?" שאלה בסקרנות  עם נימה קצת מתגרה. "אני בעיקר קושר ואם תהיה כימיה אז אני גם מחטט" עניתי למתחכמת שהציגה עצמה כקטיה, רווקה  בשנות השלושים. "אני בטח אמורה לשאול עכשיו איפה אתה מחטט. נכון?"

במשך כל השיחה היא מנסה לדלות עוד ועוד מידע עד ששאלה אם אני מוכן להיפגש איתה עוד באותו היום לפגישת היכרות. לא הייתי מוכן לספונטניות שלה וכשהיא אמרה שהיא רוצה שניפגש בחצות הבהרתי שזה לא מתאים. לא רק שזה מאוחר ואהיה עייף, גם הייתי מחוייב לצוות השרון בפעילות המחאה בבוקר מוקדם. ככל שניסיתי לדחות את הפגישה כך היא התעקשה להגיע.

היא הגיעה לביתי בחצות עם חיוך מתוק וגוף רעב שיעשו בו שמות. סיפקתי את רעבונה וצימאונה במשך כשלוש שעות של סדום ועמורה וכשסיימנו את "פגישת ההיכרות" כבר היכרתי כל פרט בגופה. (מזל שלא נשארה כגופה). כהצעתי לה להישאר לישון אצלי היא כבר הייתה בחלום השני מתחת לשמיכה שלי.

כששעון המעור צלצל התארגנתי לצאת לפעילות המחאה והופ, הילדה הנקשרת ושוחרת הכאב קפצה מהמיטה והודיע שהיא מצטרפת אלי.

נסענו לנקודת המפגש, תפעלנו את החסימה ביעילות רק שהפעם הופיעו להן שש ניידות משטרה ועצרו את כולנו.

"על מה המחאה שלך ולמה יש עליך שטפי דם?" החוקר שאל.
"אין לי מושג" היא ענתה לו בחיוך ביישני. הייתי בדייט ועכשיו אני עצורה.

היינו 9 אנשים בתחנת משטרה, כלואים בתוך כלוב קטן במשך כל היום.

היא הגיע מהכלוב ונכלאה בכלוב.
מעבר למצופה.

היא הפרה את ההסכמות המהותיות שלנו באחת. למרות שהכלל הראשון במעלה והחשוב ביותר היה שלא מתעמתים עם המשטרה ולא נעצרים כשחוסמים כבישים, המגע עם השוטרים שהגיעו יחד עם ההתרסה באמצעות המגאפון הביאו אותי ללפות את ידה ולגרור אותה בכוח מהעימות הישר למושב הקדמי ברכבי.

יצאתי לכיוון ביתי באיטיות בזמן שפצצת האנרגיה שישיבה ברכבי לא הפסיקה לקטר על שמשכתי אותה באמצע העימות. מיד כשנכנסה לביתי השילה נעליה, התישבה על הספה והטיחה בעצבים: 

"איימת עלי שאם איעצר תקשור אותי ותתן לי סטירה! עכשיו אתה מתפלא שאני מנסה להיעצר?" 

הושיטה את שתי ידיה קדימה ואמרה:

"קשור אותי ותן לי את הסטירה שהבטחת. אני מבטיחה שלא איעצר."

רגשות נעימים של קירבה, חמלה, מיזוג, קבלה. אנדורפינים משתחחרים  ומזרימים דלק לרגשות חדשים-ישנים: תשוקה, תאווה, אהבה. נצמדים כמגנט, מביטים בעיניים. היא ממוקדת טוטלית בכאב הפיזי שאני מסב לה.

שניות קסומות של שקט מופתי. שקט שכולו מנוחה. מנוחה מטרדות שוטפות, חפירות, הגנות, בריחות, מטלות. יחד שקטים ומתחברים. ללא מילים.

רגעים קסומים של רגוע, צוחק, רוך, חום, חשופים, משוחררים, אמיתיים, פגיעים ובטוחים.

היתה זו לי הפעם הראשונה שעניתי לשולטת שפנתה אליי בהודעה פרטית: "בוא ניפגש".

תחילה עיינתי בפרופיל שלה ורפרפתי בבלוג. בת 38, רווקה, גבוהה, שולטת, סאדיסטית, אכזרית. נשמע מעניין.

כתיבתה בבלוג מתוחכמת וחריפה. היה לי ברור שזו לא סתם אחת.

בעולם שלי, שולטת זו הנשלטת של המחר. נשלטת שלא התפתחה. איזה כיף. נשלטת שובבה שחושבת שהיא שולטת זה ג'אנר מעניין לחוויה. אני בפנים.

שלושה שבועות של התכתבויות הביאו למפגש בבית קפה סמוך לדירתה. אישה גבוהה מאוד. כ 1.85 של נשיות מחויטת, חושנית, מלאכית, יפה, דקה ארוכה, שופעת על נעלי עקב ולק שחור מבריק משוך על ציפורני רגליה - חמודה עם חיוך שובה לב. עיניים רכות ושובבות. היא נעימה וחייכנית.

בקלילותה נפתחת ומספרת ומשתפת ואני איתה. שבוי ומרותק אליה. היה מעניין. ילדותה מעניינת. התבגרותה מעניינת. שאיפותיה מעניינות. גחמותיה מעניינות. היא מעניינת. וגם גורמת לי לחייך בלי הפסקה. מצחיקה אותי למות. אחלה חמודה.

כשהציעה שנעלה לדירתה היא ראתה עליי את חיוך הניצחון, ההבקעה, ההשחלה, הנעיצה והאגו הנפוח. היא חייכה חיוך מתוקקקקק. סימן עבורי שהדרך לשלוט על הפראית הזו סלולה.

דירתה הקטנה מעוצבת ונעימה עד שנכנסים לחדר השליטה. כיסא מעץ מלא מגולף, מחובר לשלל חוטים, חבלים וחבקים. כיסא יפה ומושך כל כך. התיישבתי בכיסא, חש בנוח לשוחח עם שולטת כשולט רק שמייד לאחר שהתיישבתי כבר הייתי מרותק לכיסא המלכה בידיי ורגליי. מהירה וזדונית. מלכה.

צחקתי מהסיטואציה. היא כל כך בובתית וחמודה, זדונית ושובבה. למות. אני עיוור לסכנות ואדיש לבאות צוחק וצוחק. איזו מתוקה. היא רגועה ונעימה, מחייכת חיוך של דבש ומבקשת בנימוס שאחכה לה בזמן שהיא מביאה את המגפיים החדשים שקנתה. לדבריה אני חייב לראות את הפליאה שרכשה. נשארתי לבד בחדר השליטה. שקט ומהורהר שומע את צעדיה בחדרי ליד. הסכנה החלה לחלחל התעצמה כשנוכחתי שאני באמת מרותק לכיסא הנשלט. אני יכול לבחור אם לצאת מהסרט או לעצום עיניים ולהיות. מי ינצח הפחד או ההרפתקנות. האגו או ההגיון?

ההרפתקנות והאגו נצחו. לא מפתיע. אני שלה ויהי מה. שתעשה בי כחפצה ואני אהיה כולי דומיה. גאוותן ומרגיש בטוח כשנתון לשליטתה. חש מבוכה, קשור וחסר אונים. קצת חושש והרבה מאושר.

כשנכנסה לחדר עם מגפיים בידה נרגעתי כמעה כשנמלאתי אליה סוג של אהבה והערצה. היא מדהימה איך שהיא בטוחה ורגועה וחיננית ומפתה ונעמדת מולי יפה וחתיכה. מסירה חולצה ומגלה חזיה מעור שחור. מבטי החודר בשדיה גרם לה לחייך שוב את החיוך הביישני השובבי בזמן שהיא משילה את חצאיתה וחושפת את התחתון התואם שהולבש מבעוד מועד. "אתה חייב לראות איך המגפיים האלה נראים עליי" חייכה בזמן שהתיישבה על שרפרף מולי חולצת נעלה. "לפני שאנעל את המגפיים, תעזור לי בבקשה לרתום עליך את מחסום הפה הזה". צייתי בשמחה עד שזה התחיל להציק. הטמפרטורה בחוץ 29 מעלות והיא מפעילה את החימום. התחלתי להזיע מפחד או מהחום. "אני אוהבת זיעה" אמרה בנעימות "זיעה מוליכה חשמל".

תוך דקות מעטות החלתי לרייר מהפה עם המחסום שלי בזמן שהיא מרוכזת וממוקדת בחיבור שלל אלקטרודות לגופי. עסוקה בשלה מחייכת ומרגיעה, משילה בעדינות את בגדיי ומצמידה אלקטרודות לאצבעות רגליי, לאבריי המוצנעים ביותר, לפטמותיי ואף לכפות ידיי. החימום בחדר עובד והיא נוטפת זיעה. אני מרייר ונוטף כמו כלבה. אין לי שליטה על הריר שיוצא מפי והיא עם החיוך המתוק ועיניי השקד. מבטה ילדי שובבי זדוני ואני כבר קשור ומחובר ומתכונן לכאב חזק. ברור לי שכאבי זה מה מה שהיא חומדת ואני כולי נכון לתת את כולי לדבר המקסים הזה שרוקם את זממו.

משסיימה את שלל ההכנות התכופפה לעברי, מקרבת לפניי את שביל החלב, מתרחקת כמעה, מביטה בעיניי ודוחפת בקבוקון של חומר שאין לי מושג מה. "תשאף הכל דרך האף" אמרה כשהצמידה את הבקבוקון לנחיר אחד ואת השני סתמה. האדים שנשמתי לא השפיעו עלי כלל ואני מבסוט מהילדה השובבה.

היא שמה את הבקבוקון בצד הסתכלה היישר לתוך עיניי, ידיה על מכשירי החשמל שחיברה זה עתה. מסתכלת לתוך עיניי ואומרת במתיקות "טיסה נעימה"

הכאיבה עם חיוך והנאתה הצחיקה אותי כך שאני מצאתי עצמי כואב, צוחק ושר (מכאבים).

מה קרה אחרי זה? הייתה טיסה כואבת ונעימה.

תודה רבה לה. זה באמת כאב. נתנה לי חוויה שלא אשכח.

המוח שלה מחובר ללב שמחובר לתחול שמחובר לשחלות שמחוברות ....
אצלה everything is connected
אין אצלה ימים משעממים. היא מייצרת עניינים ומציתה מדורות וכולה סוערת עד הסשן שמחזיר את הפרופורציות. אחריו היא רגועה יותר וצוחקת ומחייכת ומסתכלת שוב ושוב במראה ומתענגת על הסימנים הטריים.

דפוס קבוע. סוג של reset.

האם אי פעם היא תהיה רגועה?  אני מאמין שכן