פרשת השבוע

פרשת שמות אינה פרשה על יציאה ממצרים.
זו פרשה על שולט שנשאב לצד האפל שלו,
נשלטות שמפעילות מוסר בתוך מערכת מושחתת,
ומנהיג שנולד מתוך צורך לתקן.

הפעם אני משלב בין מה שלא כתוב למה שכתוב. אני מקווה שהפוסט ידבר אל מי שקורא אותו. יש לא מעט מחשבה מאחורי הכתוב. 

שולט שאינו ראוי

על ההתחלה מתרחשת נקודת המפנה. “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף” - תיאור קלאסי של ניתוק, מחיקת זיכרון, הקשר והכרת הטובה. סימן ראשון של מעבר לשליטה אלימה.

פרעה נכנע לחרדה “הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו”. החרדה היא שמניעה את פרעה, לא המציאות. כאן מתבצעת ההשלכה הקלאסית: השולט מייחס לנשלטים כוח, כוונה ואיום שאינם קיימים. זהו מנגנון מוכר ביחסי שליטה: השולט בונה נרטיב של סכנה כדי להצדיק הקשחה.

“הבה נתחכמה לו” - לא נדבר איתו, לא נשלב אותו, אלא נתחכמה, נשלוט, ננהל, נקטין, נרסן ונעשה את זה באסטרטגיית דיכוי שקטה: מסים, עבודה קשה, עומס. ניסיון לשמר מראית עין של סדר. זה שלב ה”שליטה הרכה” – השולט עוד מאמין שהוא רציונלי.

זה לא עובד לו. “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”. כאן מתרחש שבר תודעתי אצל השולט – הכל הפוך אז מה עושים? מגבירים מינון. דפוס קלאסי: כאשר שליטה אינה משיגה את יעדה, היא אינה עוצרת – היא מקצינה וסוללת את הדרך לצו האלים: פקודת המוות ליילודים.

 השולט חצה גבול שאסור לחצות - קו מוסרי. הוא כבר לא מדכא – הוא משמיד. הוא לא שולט.  הוא פוגע. בתכל"ס פרעה מאבד את תפקידו כמייצג תרבות, והופך למייצג חרדה. הממלכה חדלה להיות מסגרת – והופכת לזירה של פורקן אפל.

הנשלטות הן המלכות

המיילדות. שתי נשים מול מלך. היררכיה ברורה, סכנה ברורה, פקודה ברורה. והן – “ותיראן המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים”. זה אינו מרד. זה אינו עימות. זו בחירה שקטה. הן משנות נאמנות: מן השולט אל הערך. מהפקודה אל החיים.

בעולמן של הנשלטות השולט איבד לגיטימציה. הציות כבר לא מובן מאליו. הן פועלות במרחב האפור,  לא מתגרות, לא מצהירות. פשוט לא משתפות פעולה. זה הכרסום הראשון בכוחו של השולט מבפנים.

אחריהן מסופר על יוכבד, אמו של הרך הנולד שאינה מתעמתת עם פרעה, אינה נלחמת. היא מצפינה. מגינה. דוחה. מנסה לקנות זמן. דפוס ידוע במצבי שליטה קיצוניים: כשהמערכת אלימה, ההגנה הופכת יצירתית. הנשלטת אינה מחפשת לנצח – היא מחפשת לשרוד.

מרים (אחות של) קרועה מהסיטואציה ועושה את שעל ליבה - משגיחה, לומדת, מתבוננת.

בת פרעה, הדמות המרתקת מכולן, פועלת מתוך המערכת עצמה. היא בתו של השולט, אך בוחרת בנשלט. היא מפרה את חוק אביה בשם אנושיות בסיסית. סדק עמוק בתוך ליבת השליטה.

כל הנשים האלו פועלות בנפרד, בלי תיאום, בלי הנהגה, אך יחד הן מייצרות תנועה. תנועה של חיים בתוך מערכת של מוות. תנועה של מוסר בתוך מערכת של פחד. בדיעבד, הן אלו שמתחילות את קריסת פרעה.

ולעניין משה

משה אינו נולד כגיבור. הוא נולד כנס. כסטייה. כתקלה במערכת השליטה. הוא גדל בין עולמות:  עברי ומצרי, עבדות וארמון. מנהיג עתידי שנבנה מתוך מורכבות, מקונפליקט.

וכשמשה יוצא ורואה “בסבלותם” – הוא אינו יכול להישאר אדיש. הוא מגיב. בפראות אולי, באימפולסיביות, אבל מגיב. זהו רגע ההבדל: פרעה רואה איום – משה רואה אדם. פרעה חרד לאבד כוח – משה פועל לעצור עוול ומיד הוא נענש על כך. בורח למדיין. נעלם. עדיין לא מנהיג. עדיין לא אפוי.

פרשת שמות אינה רומנטית. היא מראה כמה קשה לצמוח כמנהיג בתוך מערכת של שליטה. כמה מסוכן להתנגד. כמה בודד זה להיות חריג. משה בורח למדבר – מקום של ריק, של ניקוי, של בנייה מחדש. רק שם, מחוץ למבנה השליטה, הוא יכול להתחיל להיבנות כמנהיג.

ובינתיים בני ישראל נאנחים. לא מתמרדים. לא מתקוממים. רק נאנחים. שלב עמוק בדינמיקה של נשלטות: כשאין עוד כוח לפעול – נותר רק הכאב. והכאב הזה, דווקא הוא, הוא שמוליד שינוי. “ותעל שוועתם”. לא תוכנית, לא אסטרטגיה – זעקה.

האופוריה והרגשת ההישג שליוו את בת שבע (בקיצור: שבע) התפוגגו עם שחר כשפקחה את עיניה והתרכזה בכאב הפיזי שלא הרפה מהחדירה הברוטאלית והעמוקה לישבנה. זו היתה הפעם הראשונה שלה שם. היא לא חשבה או ידעה שגם שם יש פתח ליצר, תשוקה, סיפוק והנאה. 
מחשבותיה נעו בין התרגשות וגאווה לבושה ומבוכה. אחרי הכל, שבע הסלב האצילית, הנאמנה, החכמה והנחשקת של רווקי העיר, היתה אתמול על ברכיה עירומה, משועבדת ככלבה מיוחמת בנוכחות קהל.
המלאכים - שליחיו,  צפו בה במבט חתום כשהיא נהנית להיות מושפלת על ארבע משוועת אליו, חשופה, כנועה, נדפקת, מרצה, גןנחת ומייללת.

בשעות הבוקר הופיעו שניים מהשליחים על מפתן דירתה, מסרו לה הזמנה אישית מהמלך ועידכנו אותה שהמלך דוד הצמיד לה שני שומרים 24/7. שבע השיבה בפתק היענות להזמנה בעוד חודש ושהיא מוותרת על השמירה. דוד קיבל אך לא ויתר על השמירה. באותו יום שגרת החיים של בת שבע השתנו לתמיד.

ביום השני איבדה את המבוכה מהנוכחות של השומרים. קצת היססה עד שהעזה לבקש מהם מידי פעם שיעזרו לה במטלות ביתיות.
חברתה, יעל, קפצה לבקר ומאוד התלהבה והתפעלה מהשמירה. היא שמעה משבע על המפגש שהיה וראתה בעצם השמירה סיבה למסיבה. החל מאותו יום בילתה יותר זמן אצל שבע מאשר בביתה שלה. יעל התעוזנית השנונה הזמינה אותם פנימה והורתה להם לשבת על הרצפה. כשהם צייתו בלי להתווכח, היא דרשה יותר ויותר. זה ממש הדליק אותה. שבע אהבה את זה והצטרפה לחגיגה. בתוך שבוע שתי הצעירות האלה הפכו את השומרים  לעבדים פרטיים בבית ושומרים קשוחים בחוץ.

השתיים השליטו במהרה נוהג לפיו בזמן שבת-שבע בבית, השומרים איתה בפנים, לבושים מכנס רק צמוד קצרצר ועושים כדבריה וכדברי יעל. המסירות והצייתנות הטוטלית עוררה מאוד את היצר של הבנות. בשוך שארית המבוכה והבושה השתיים יזמו סשנים יצריים, יצירתיים ונטולי גבולות. זה התחיל בגישת "וישחקו הנערים לפניי". גישה לפיה הן פוקדות על כל אחד מהם לגעת, לגרות, לענג, לבצע מין אוראלי ואנאלי  עם האחרים כשהן מתענגות על המופע ומהכח שבבימוי. בהמשך הן פקדו עליהם לעסות את כפות רגליהן ולמשוך את גופן העירום בשמן. כשהשתיים התרגלו למגע שלהם והם למדו כיצד לגעת בהן כמו שהן אהבו, הן ניצלו את העניין גם כשעינגו את עצמן - תופעה שתדירותה עלתה לפעמיים ביום לפחות 

שבע התכוננה לפגישה עם דוד ביודעה שהיא בהריון ממנו ועתידה להתווסף לשבע עשרה נשותיו.
לבושה גלימה לבנה,. יחפה. הגלימה הבליטה את החמוקים הנשיים ובעיקר את חזה והפטמות הזקורות שלה. לא הספיק לה שהגלימה שקופה מספיק לראות שאין כלום מתחת. היא הרטיבה אותה מעט במקומות הנכונים.

דוד ישב על כיסא המלך כשהופיעה. כניסה מרשימה. עשרים איש עצרו נשימתם למראה הנסיכה האזוטית החושנית בפתח הלשכה. עצרו נשימתם  וזזו לצידי החדר, מפנים את שדה הראיה בינו לבינה. דממה פתאומית שררה. עשרות עיניים בולעות  את מראה האישה הצעירה, הטמירה והחטובה שעמדה מולם בביטחון, משירה מבט העמוק  למבטו של דוד המאוהב.

היא פסעה לכיוון כיסא המלך המוגבה בהליכה נחושה, איטיות ומדודה. הדממה בחדר היתה מוחלטת עד שנדמה שאפשר לשמוע את פסיעות רגליה היחפות. היא נעצרה וביקשה מהמלך בקול תקיף ושקט לקום מכיסאו ולתת לה לשבת עליו. מהלך אמיץ שכל אחד אחר היה משלם עליו בחייו (היו כאלה). דוד ירד מהכיסא וניגש אליה עם חיוך מרוצה מרוח על פניו. היא התישבה על הכיסא והסתכלה אליו מטה בלי לומר מילה. מבטה המהפנט שבה את מבטו. לקח לה זמן להגיש בנוח על הכיסא מול המלך ובנוכחות כעשרים נאמניו עד שסימנה לו במבט ובאצבעה לרדת על ברכיו לרגליה בדיוק במקום שהיא היתה ועשתה. הדממה הופרהלקול השתאות הנוכחים כשראו במו עיניהם את מלכם על ארבע כשראשו מתחכך בין השוקיים שלה. היא התכופפה אליו, הושיטה יד לשיערו,  אחזה בראשו שישאר למטה הרימה את המבט אל הנוכחים ואמרה בשלווה: "שאף אחד לא ייצא מהחדר הזה לפניי. אתם רשאים להתבונן וזהו. ברור?" חלק מהנוכחים הנהנו בראשם ואז אמרה לדוד בשקט שכולם שמעו "מלך אמיתי יודע לתת כמו לקחת ולקבל. אני בהריון בדרך לתת לך בן של מלך ביהדות, כמו בשאר האנושות, מלך אמיתי מציית מידי פעם  למלכה כמו שאתה מציית לי היום."

דוד הרים את ראשו והסתכל בה מלמטה. מבטו מופתע, מאושר, נרגש, מתלהב ומאוהב מהבשורה. היא חייכה אליו ברכות וליטפה את שיערו. מצמוץ קטן נתן לו את האות להשפיל מבט ולנשק את כף רגלה. זה היה נעים ומגרה לשניהם לשונו ליטפה באהבה ובמסירות והיא נשענה לאחור והתבוננה בקהל ומוודאת שכל העדים שראו אותה עירומה על הרצפה נמצאים בחדר גם עתה וצופים  בה דוחפת אצבעות רגלייה לפיו כהתחלה של סשן בו היא תבהיר את מקומה וכוחה מכאן ועד בכלל.

סשן עם מטרה - קביעת מעמדה ויחסי הכוחות בינם בנוכחות רבים - מהלך שתיקף את התחייבויותיו.

באותו לילה נשארה ללון בביתו, במיטתו. הוא ישן על הרצפה לידה. בבוקר סגרה איתו את הפרט המטריד שנשאר - כיצד נפטרים מאוריה החיתי. שולחים אותו אל מותו בקרב.

בת שבע הפכה לשליטה דה פקטו של הממלכה עד שהמלך נפטר בשיבה טובה. בת שבע - האדם החזק בממלכה ששלט במלך ותמרן את מהלכיו.

וכך יצא שהבן שהגיע לעולם היה לא רק בן של מלך אלא, מאוחר יותר, מלך בעצמו - המלך שלמה. האישה האחרונה זכתה להיות ראשונה. עקפה את כולן בסיבוב.

לפני כחצי שנה המנקה הקבוע של הבית שלי פנה אלי בבקשה שאעזור לו להרים אירוע לקהילת העובדים הזרים מסרי-לנקה. הוא תכנן להביא ארצה להקה המונה 14 איש ולהרים אירוע של כאלפיים משתתפים שבישראל הם פחות או יותר שקופים.
נעניתי לבקשתו ועזרתי לו בתכנון הלוגיסטי של האירוע החל בחיפוש מקום, רישוי, אבטחה וכו'.

לא אלאה בדאגות והקשיים שהוא וחבריו עברו עד שהאירוע התקיים אתמול בהאנגר 11, נמל תל אביב.

המקום התמלא בתפוסה מלאה. 3,000 איש שבאו לחגוג ולהינות.

מלבד תחושת ההערכה שיש לי כלפיו וחבריו, הוא הראה כיצד שליטה בחייו תוך התנהלות, ארגון והפעלה של סביבתו (הפעיל גם אותי) מביאים תוצאה מעוררת השתאות.

הייתי שם אתמול. אחד מעשרה שאינם סרי לנקים. מתנה לראש השנה

היה שמח ומהנה. כבוד גדול.

מה שלא כתוב

מגע המים הקרירים באמבט נעם לגופה. שעת בין ערביים, על גג הבית, תחת כיפת השמים. עיניה עצומות, רגליה פשוקות והשמש מלטפת. המים ציננו את ערוותה. תחושה עילאית של  רוגע ושלווה אפשרו לה לנדוד במחשבות על המלך הנערץ. דמיונות ארוטיים וחושניים הדירו מראשה את דאגות היומיום.  אצבעותיה נדדו על גופה הענוג וגירו את מוקדי העצבים. פטמותיה הנפוחות, כמו הדגדגן המגורה, הסבו לה הנאה מופלאה. היא אהבה את השליטה בגופה ואריכות החוויה, מיניותה מתעלה בקצב אחיד ואיטי. היא נמנעה מלהגיע לפורקן - אדג'ינג עצמי היה לה כסם משכר שככל שנמשך, שיכר עוד יותר.

החוויה שלה עם עצמה נקטעה כאשר חשה מגע יד אדם אוחז בידה. כשבת-שבע פקחה את עינה היא ראתה לצידה את שני אנשי הממשל – מלאכי המלך ככתוב במקרא. נאמניו האישיים עומדים לצידה והיא חשופה ופשוקה. תגובתה המידית לא הרתיעה אותם ואלה הורו לה לצאת מהאמבט ולהתלוות עימם אל המלך דוד, מושא תאוותה.

בת שבע היפה קפצה מהאמבט וכיסתה עצמה בגלימתה הלבנה. היא ניסתה להתעקש שיתנו לה להתנגב, להתלבש ושיתנו לה קצת זמן לעכל אבל הם צייתו לפקודתו של המלך והובילו אותה כשכל לבושה גלימה בלבד. סיטואציה של נחטפת כשהובילו אותה אל המבנה הסמוך – מרכז העצבים של הנהגת ישראל.

ההליכה המביכה מחוץ לבית ובמעלה המדרגות לחדר המלך בליווי שני אנשיו שאחזו בה, אחד מכל צד, נשכחה עת היא עמדה בפעם הראשונה מול הוד רוממותו יחפה, חשופה כמעה, גלימה בלבד לגופה.  המלך, ישוב על כסאו המורם מעם, הביט בעיניה וסימן באצבעו שתרד על ברכה.

בת שבע צנחה אל הרצפה ואחזה בקרסוליו. בכל דמיונותיה ותשוקתה אליו לא תיארה שתאבד את השליטה בגופה. פיה החל מנשק את גב כפות רגליו כאילו מזה שנים הייתה היא לו שפחה. היא נשקה לו בעדנה טועמת את המלוכה בעונג ובסגידה.

דוד אחז בשערה והצמיד את לחיה לרצפה. "הישארי במקומך" הוא פקד ושחרר את אחיזתה בקרסוליו. היא צייתה לפקודתו בהכנעה וכמיהה. כשהרים את גלימתה וחשף את עכוזה, "יהיה לי בן של מלך" היא קיוותה. החדירה היתה כואבת. הוא נכנס לחור לאיש לפניו לא נכנס. היחיד שחדר לגופה עד אז היה אוריה אבל בחור הזה גם אוריה לא נגע.

הכאב אחז בכל גופה. שרירי גבה התכווצו ללא שליטה. גניחותיה הפכו לצעקות אבל דוד לא עצר. ככל שתנועותיו פנימה והחוצה נמשכו הכאב הטשטוש והעונג גבר. יילולי הכאב הפכו לגניחות הנאה וגופה המכווץ השתחרר ונע לקצב חדירותיו. השקט ששר במוחה היה מוחלט. ששקט של כאב, הנאה ותאווה. לא ברור כמה זמן זה נמשך עד שדוד הוציא את שרביטו ותחב אותו באחת בין שפתי ערוותה. התרגשותה הגיעה לשיא שהתפרץ האורגזמה עצומה. זרעו זרם לתוכה והיא פרכסה על הרצפה בעוד הוא יצא מתוכה והלך.

בעודה על הרצפה, עבר זמן מה עד שנרגעה. כשהפרכוסים מהגמירה ונשימותיה הסתדרו במעט, היא הובלה על ידי שני אנשיו חזרה אל ביתה. אל תוך האמבט ממנו הוצאה.

היא שכבה באמבט. עיניים עצומות. תחושות מעורבות של כאב, סיפוק והצלחה.

יהיה לה בן של מלך. היא ידעה.  

מה שכתוב

וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד: (ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי: (ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ:

מה שלא כתוב

צופה מהצד יכול היה לחשוב שבת שבע נינוחה או משועממת. שפת גופה לא הסגיר את רצף המחשבות המגוונות שעברו במוחה כשישבה על הכורסה המרופדת, רגל על רגל בזמן שבעלה, אוריה,  למרגלותיה, מנשק בתאווה את כפות רגליה ומנקה אותן ביסודיות עם לשונו.
מידי פעם היא הביטה בו במבט של זלזול וסלידה. תחבה את רגלה עמוק לגרונו ודירבנה אותו להקפיד על ליקוק יסודי.
גופו הערום, החסון והשרירי, כמו זקפתו המפוארת, פסקו מלגרות אותה מזמן וגם עכשיו, בזמן הביוץ, היא חשה אפס גירוי. היא כן נהנתה מהשליטה. בעלה, אוריה החיתי,  סגד ליופיה, חכמתה ולכל איבר בגופה.
שנתיים מאז כרתו את ברית הנישואין. תקופה של ניסיונות חוזרים ונשנים להתעבר. ניסיונות שהביאו עימם תקוות גדולות ואכזבות קשות יותר.
ברקע היא שמעה את נקישות אנשי הגיוס על דלתות השכנים וידעה שזה עניין של חצי שעה עד שעה עד שהם יפקדו את ביתה ויזמנו אותו לקרב במה שנקרא היום צו 8.
באקט נדיר של חמלה היא הרשתה לו לעלות עם פניו אל ערוותה ולתקוע את לשונו בין שפתי ערוותה הנפוחות גם כך מהביוץ ובעיקר מתשוקתה החבויה לשכן הכריזמטי - המלך דוד. מלך אמיתי. דומיננטי, כריזמטי, חזק, החלטי, מושא תשוקתה בחודשים האחרונים.
בזמן שידיה העדינות אחזו את ראשו בחוזקה, מצמידות את פניו עמוק בין רגליה, היא נשענה לאחור ודמיינה דמיונות על מסעות בזמן. "אם הייתי יכולה לצאת מכאן ולנדוד לעתיד הייתי לבטח מתקבלת כדיילת באלעל במחלקה הראשונה. הייתי מפתה דיפלומט שרמנטי ועושה לו ולי שני בנים כדמותי."
הפנטזיה עוררה את גופה והגבירה את כמות הנוזלים שזרמו לתוך פיו של אוריה.
הפנטזיה כל כך נעמה לה שהיא גנחה בחופשיות  שדירבנה את בעלה/עבדה להגביר את ליקוקיו ולשתות את מיציה בתאווה מהולה בהערצה ואהבה אליה.
מגייסי צבא המלך החזירו אותה למציאות. היא שלפה את ראשו מיצוע באחת ומיד סטרה על לחיו ופקדה עליו להישאר על הרצפה, החליקה את חלוק המשיכה על גופה ופנתה את הדלת לקבל את הצו.
כשחזרה לחדר עם הצו, סטרה על לחיו השניה, נשקה את מצחו, הגישה לו את הצו ובקשה ממנו בנימה מצווה שירד לבאר וימלא את האמבט על הגג לפני שהוא יוצא לקרב.
היא לא בזבזה זמן. בעוד בעלה עולה ויורד מהבאר לגג עם שני דליים בידיו, ארז את חפציו, את נשקו ומדיו. כשסיים למלא את מבוקשה, נשקה על לחיו ושחררה אותו לצבא. יציאתו מהבית עשתה לה נעים. תחושה של חופש מעול נוכחותו ומעולו של עולם.
היא נגשה אל המטבח, מזגה לעצמה כוס יין והביטה מבעד לוילון על מעשיו של דוד המלך - השכן הנערץ שהיה עסוק במתן פקודות נחרצות לשריו. היא הכירה את מנהגיו וצפתה מראש שתוך רבע שעה יעלה אל הגג לשעת הרהורי הגג הקבועים שלו. הפעם היא תעשה את הצעד שתכננה ודמיינה בחודשים האחרונים. הוא יבחין בה הפעם אפילו שהוא מודאג.

  צב 8

מחר יעלו לתורה ילדים בגיל המצוות ויזמרו את פרשת שופטים מבלי להבין את משמעות המילים אותן הם מזמרים למרות שרובם ככולם מכירים ומבינים היטב את מילות השיר של בריטני ספירס Hit me baby one more time.

מה שכתוב

חשיבות הקמת מוסדות משפטיים ברמה המוניציפלית וברמה הארצית. יהוה, מכיר היטב את טבע האדם שנוצר בצלמו, מדגיש את החשיבות של מתן חופש החלטה לשופטים ואוסר על הטיית דין בכל אמצעי ובעיקר איסור על מתן וקבלת שוחד, מינוי שופטים ללא משוא פנים ואינטרסים זרים ואף מדגיש במילותיו כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם.

יהוה מזכיר לעם שהוא מצפה ש צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תרדוף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָֽרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ.

בקיצור: חברה בריאה חייבת להיבנות על מערכת משפטית אמינה והוגנת.

מנהיג (מלך ראוי)  חייב להיות עניו ולא להרבות בסוסים, נשים ומנעמים. עליו לציית לחוק ולשומרי הסף ולהיות קשוב לנביאים ולאלה המזהירים מתוצאות מעשיו. ביכולתו לזהות נביאי שקר וחובה עליו להרחיקם מהחברה.

בקיצור: מלך נדרש להיות משרת נאמן של הציבור ושל התורה, ולא בעל שררה אישית.

שומרי סף (הכוהנים והלויים) - זכויותיהם ותפקידם בעבודת ה', שמירה על אמות מוסר, החוק ובהנחיית העם.

אחריות מוסרית במלחמה – גם בעתות קרב יש מגבלות מוסריות: שמירה על חיי אדם ככל שניתן, מניעת הרס מיותר, והתחשבות במורל הלוחמים.

אמונה ונאמנות – העם נדרש ללכת בדרכי ה' ולהיזהר מעבודה זרה וממנהיגות שקרית.

מה שלא כתוב - האשה שלו היא הכוח שלו

אשת המלך – מלבד היותה אשת סודו ומסורה לגמרי לסורו, תפקידה להיות בסביבתו ולהתריע על כל סימן של בגידה או מזימות בסביבתו.

לפקודתו היא על הרצפה ממתינה להוראותיו, מעניקה לו את כולה ומתענגת על מה שהוא לוקח. כמהה למגע ידיו ומצייתת לכל הוראותיו בענווה ותחושת עילוי אף שלפעמים אדם מהצד עלול לחשוב שהיא משפילה עצמה עבורו. היא תתן לו להשתמש בה כאוות נפשו ביודעה שהוא מעריך את התמסרותה ושהיא חשובה לו מכל שהרי היא הכוח האמיתי שלו.

מה שלא כתוב

החום הכבד שבאוהל פסק מלהפריע לה עת עיניה כוסו על ידי פורום החצר של משה. ברקע היא יכלה לשמוע לסירוגין את תחנוניו של המנהיג הנערץ (והשולט הבלתי מעורער שלה). תחנוניו לאלוהים שיאפשר לו להיכנס לארץ הקודש והוויכוח הארוך נעם לאזניה. היא נהנתה לשמוע את האיש הדומיננטי שלה מתחנן, מסביר, מתרפס. זו הפעם הראשונה שעלו בה תחושות חזקות של הזדהות וחמלה יחד עם הערצה וקירבה שהגיעו לגבהים חדשים.

פורום החצר כלל חמש נשים מבוגרות, חריפות, שהקיפו אותו, ניהלו את לשכתו, תיווכו בינו לבין העם והיו השותפות האמתיות שלו בקבלת ההחלטות. כל החמש התגוררו באוהל הקרוב ביותר לאוהל שלו והיו אמונות גם כל צרכיו האישיים. הן היחידות שידעו על הקשר המיוחד שלה עמו ועתה הן מכינות אותה לקראת הסשן שמשה תכנן לאחר שיקבל את הסכמת אלוהים לאפשר לו להיכנס ארצה.

חמש הנשים השילו את בגדיה והחלו לרחוץ את גופה העירום. תחושת המבוכה שחשה עירומה וחשופה בפני הנשים שהכירו אותה מיום הולדה הלכה ופחתה. לאחר שניגבו את גופה ואספו את שיערה, השכיבו אותה בעדינות על המזרן הגדול שהוכן במרכז האוהל כשפניה כלפי מעלה. ארבע נשים מתחו את גופה די בחוזק מהרגליים והידיים בפיסוק ללא אפשרות תזוזה. השרירים שנמתחו בגפיים כאבו פחות מאבן אחת שבלטה תחת המזרן, לחצה על שיכמה. כואב. ההתמודדות עם הכאב הגבירה את התסכול וחוסר האונים ונשימותיה הפכו כבדות. ארבע הנשים החלו לעסות את כפות ידיה ורגליה, מתקדמות לעביר חלציה  בזמן שהחמישית מושחת את שאר גופה בשמן חם. אט אט היא החלה להיכנס לעולם פנימי ושמימי. אצבעותיהם של פורום החצר לא פסחו על אף מילימטר בגופה. חודרות לאיבריה ומגרות את עצביה החשופים. חמוקיה, פטמותיה ויצועה ביקשו להתפוצץ מהגירוי העז שהלך והתגבר. מחשבותיה נדדו לתחושה המופלאה ביום שמסרה לו את כל גופה וליבה. התחושה הרעידה את גופה והזרמים שהתגברו וגופה נע ללא שליטה.    

למרות שהבין שתחנוניו לא יישאו פרי, המשיך להתחנן ולטעון את טיעוניו שוב ושוב. דמעות זלגו מעיניו וזעקת השבר נשמעה מגובה ההר אל מעבר לאופק, אלוהים הפסיק את הדיון וחרץ את גורלו. הוא יישאר לבד מאחור ללא עם להנהיג. היא תישאר אתו. היא שלו. והיא, היא ידעה שהיא נשארת עמו ושגם היא לא תזכה לראות את ארץ הקודש אבל תזכה לראות הרבה כוכבים.

כשנכנס לאוהל אחרי הדיון הטראומתי, נשות הפורום יצאו בשקט לאחר שהסירו את כיסוי עיניה והשאירו אותה בתנוחה המתאימה: על בירכיה, ראשה כפוף צמוד למזרן. נקביה חשופים, משוכים בשמן, פעורים מול עיניו ומוכנים לתת לו את מה שייקח. הוא הרים את גלימתו, התגבר על כלימתו, הזקיר את שרביטו, אחז בשערה וסינן: "התחנני". היא חשה את אותו. הרגישה את סערת הרגשות ואמרה לעצמה בשקט "אתחנן כמה שירצה"/

מה שכתוב

משה מתחנן (מכאן שמה של הפרשה: "ואתחנן") להיכנס לארץ ישראל, אך ה' מסרב.

משה מזהיר את העם לא להוסיף ולא לגרוע ממצוות התורה.

הדגשה על כך שעם ישראל קיבל התגלות ישירה מהר סיני, מה שמייחד אותו מכל העמים.

הפרשה כוללת את הפסוקים המרכזיים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלוקיך..." – עקרונות האמונה באחדות ה' ובאהבתו.

הדרכה להעברת התורה והאמונה לדורות הבאים דרך חינוך בבית.

הפרשה מדגישה את הקשר האישי והלאומי של עם ישראל עם ה', את החשיבות של אהבה, יראת שמיים, ושמירת מצוות, ואת תפקיד ההורים והחברה להעביר את המסר הזה לדור הבא.