כמה ימים קודם, שלחתי לך סרטון שלי מאחור. רוקדת.
בעיקר של התחת שלי, מרקדת ומתנוענעת, כמו שרק אני יודעת.
ולזוז אני יודעת.
רואים אותי מרימה את השמלה הצמודה ולאט לאט, תוך כדי הריקוד, חושפת את הישבן הגדול שלי.
ואז מתחיחה לזוז, לענטז, לנוע ולנענע.
סרטון ממש לא שגרתי ומלא מחשבה.
התגובה שלך:
״השארת אותי ללא מילים,
אני ממש אוהב את ההיענות שלך
ואת רוקדת יפייפה
זכיתי בשפחה המושלמת״
הופתעת שאני יודעת לרקוד. למה שאלתי? כי אני מלאה? ענה שכנראה שכן. שימח אותי על הכנות שלו.
כעבור כמה ימים נפגשנו.
פגישה ראשונה. סשן ראשון. בבית שלך. טריטוריה שלך.
התחלת לבדוק, לבחון, להריח, לטעום.
להכאיב, להעביד, לסמן, לחנך.
כשביקשת ממני כבר הייתי ערומה לגמרי.
ביקשת שארקוד לך.
נכנסתי למבוכה לא נורמלית.
אני? ארקוד בעירום? מול מישהו?!
איפה הבגדים שיגנו על השומן שלי מלרצד לכל כיוון אפשרי?!
איפה ההמון שאליו אני בורחת כשמתפקששת לי תנועה?!
איפה האנונימיות המשחררת של אלכוהול ומועדון?
בזמן שחיברת לבלותות' קולטת שאני קוססת ציפורניים.
מה מפריע לך יפה?
כלום, אני בסדר...
מאיפה אני מתחילה להסביר את הפחד שהשתלט עליי?
נותן לי את הנייד שלו שאבחר שיר שלצליליו אני רוצה לרקוד.
**סניוריטה של שון מנדז וקמילה קבאו
מתחילה להתנוע
אתה צופה בי מהמיטה
אני רוקדת בהנאה אבל מעט עצורה
גם השיר מתחיל איטי וזה טוב לי
ככל שהוא מתקדם אני יותר משתחררת.
מתחילות לבוא לי תנועות.
אני רוקדת בכל המרחב
הראש, הידיים, הכתפיים,
החזה, האגן, הרגליים.
הכל מתופעל. אף איבר לא מקבל פתור.
זאת ההשפעה של מוזיקה עליי,
אני לא יכולה להישאר אליה אדישה.
חלק מהתנועות בחוג ריקודי בטן מגיעות לביקור
וכשהשיר תופס קצב גם מגיעות תנועות מהימים של מסיבות היפ הופ.
אני עדיין מקגישה את המבוכה, היא לא פחתה לשניה.
אבל הצלחתי לחבק אותה ולשים אותה בצד.
אני כבר לחלוטין משוחררת
מרגישה שיכולה להמשיך ככה לנצח
נהנית מהתנועה של המוזיקה שעוברת דרכי
ואז, לקראת סוף השיר, אתה קורא לי אלייך למיטה....
