שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

החתלתולה הפכה ללביאה

כותבת בשבילי, את המסע שלי כאן, הכתיבה טובה לי.

**מומלץ להתחיל מהסוף ולהתקדם כרונולוגית. לעבור איתי את המסע שעברתי
לפני שבועיים. 7 בפבר׳ 2020, 23:31

הזין שלך בפתח. עומד לחדור פנימה לתחת שלי פעם ראשונה. 

בהתחלה ניסיתי להכווין אותך כי ממש הכאבת לי,
לא נכנסת בזווית טובה וזה איים לפצוע אותי.
אבל העפת את היד שלי ממך ואמרת משהו
בסגנון של- תעזבי! אני עכשיו. יענו
עכשיו אני לוקח מה שאני רוצה
ואת לא תפריעי.
ואתה חודר
וכואב.

אני נזכרת
בזה עכשיו,
ומרטיבה

אחרי שנכנסת אתה מתחיל לזיין אותי
והראש שלי מתרומם מהתנועות
ואני רואה איך מיקמת אותי.
אני רואה הכל. רואה אותך
עולה עליי, חיה פראית
עולה עליי בכוח
בעוצמה.

כמו אריה אלפא שמכניע
את הלביאה הכי מטונפת
זונה, קשוחה, ראויה.

אבל אני רואה מטושטש.
מזל שהמשקפיים שלי מונחות לידי
על השולחן המשרדי הגדול והמכיל
שעליו קיפלת אותי ופתחת לי ת תחת.
אני מושיטה יד הצידה, מרכיבה משקפיים
ומביטה על ההשתקפות שלנו בחלון הענק שניצב מולי.
אני רואה כל תנועה שלך, ואת הגוף שלי נהדף קדימה.
אני רואה בעיניים שלי את העונג מלראות את עצמי ככה.

אני חושבת שהוחמאת שהרכבתי משקפיים באמצע.
אתה מביט בי בוחנת את עצמי ושואל אותי-
את נהנית לראות כמה שאת זונה?
יו... וכשאתה שואל אותי, אתה
בעצם יודע שאני לא כזאת
זונה עבור כל אחד. לא.
אתה יודע שכשאתה
שואל אותי עכשיו,
אם אני רואה
כמה שאני
זונה?
למעשה
אתה שואל
אותי אם אני רואה
כמה שאני זונה *עבורך ולשימושך הבלעדי*.
כי יש משמעות לתזמון של השאלה. לא סתם שאלת עכשיו.
שאלת אם אני רואה כמה אני זונה- בזמן שאני צופה בך טוחן אותי מאחור ומרחיב לי את התחת עם הזין שלך.
משמע, אני הזונה שלך. בתזמון של השאלה, היה סוג של סימון טריטוריה. בין אם במודע ובין אם לא.

כמובן שחייכתי אלייך
חיוך אמיתי וכנה
ואמרתי שמאוד
נהנית מזה.

לפני חודש. 30 בדצמ׳ 2019, 20:46

אתה
הגבר הדומיננטי שלי
כשאני מתמסרת אלייך
לעוצמות, לכאב ולזין שלך


אתה גורם לי להרגיש
הכי בגבוה שקיים
כי אלפא אמיתי
לא יאלף סתם נקבה
אלפא אמיתי צריך אתגר


זכר אלפא אמיתי
צריך לצידו את הנקבה
הכי bad ass
מכל השכונה
הזונה הסוררת 
שרק לך היא התמסרה


כשאתה מכניע ועולה עליה
כמו כלב אכזר שעולה על הכלבה שלו
כמו זאב מסוכן שעולה על הזאבה שלו
כמו אריה חייכן שעולה על הלביאה שלו
אתה מפגין את הדומיננטיות שלך
רק על הראויה ביותר. 
מחכה בשיחים

לגבור עליה.


ושם תעשה לה מה שתרצה
כי שם היא במקום הכי נמוך שהכירה
מתחתייך ומתחת לכל הדומיננטיות שלך
אתה מלמד אותה את מקומה. מ ח נ ך

 

אבל בחוץ,
היא הליידי של הביוקר
זו שתעמיד כל אלפא wannabe
במקום, בשם הבעלים שלה
כי היא הטריטוריה שלך
היא פרי יצירתך
בלעדייך
היא

אבודה 

לפני חודש. 23 בדצמ׳ 2019, 8:23

בפעמים שלא הפלקת לי
הפעמים האלה שהנפת את היד גבוה
והנחתת עליי ליטוף נעים וסימבולי
(הרי זה חינוך, חייב להיות משהו
אתה לא יכול לשחרר ללא שום ענישה)
העברת אותי
רכבת הרים רגשית
של חרדה וחוסר וודאות 
בשביל בסוף לקבל ליטוף חביב.


אלו הפעמים שהרגש שלך השתלט
ריחמת עליי. זה אשכרה קרה.
בפעמים הללו לא יכולת 
לשחרר את הזעם שלך עליי
אם המחיר הוא להכאיב לי. 


ובאופן פרדוקסלי,
אלו הפעמים שאחריהן הכי בכיתי
יותר מכל הפלקה עוצמתית.
דווקא כשהפלקת לי באכזריות קרירה
זה מתי שהכי התאפקתי ובקושי הגבתי
נשכתי את השפה, אולי השתחרר לי נאקת כאב חנוקה.
זה פאקינג כאב, אך התמודדתי עם זה מצוין.


אבל כשהיה רגש ורק ליטפת,
כעסתי שעברתי את הטלטלה הזו לשווא. 
את כל הטקס של הושטת היד, וציפיה לכאב.
ואז הגיע ההקלה הרגשית שהפעם, לא תכאיב לי,
מאוד אוורוולמינג. קשה לשלוט בזה. 


אבל היום, כשזה לא אתה שמכאיב לי
אלא גבר שאני בחרתי,
ולא ביולוגיה בחרה לי, 
הוא יודע לאזן. 
זה לא או / או.
זה לא מכה או ליטוף. 
זה יהיה שניהם יחד,
 אחד אחרי השני,
במחזוריות מנחמת
שאני יכולה לסמוך עליה. 


וזה ההבדל
בין להיות שק איגרוף בת 6,
ספוג להכלת התפרצויות הזעם שלך,
לבין אישה בוגרת שבוחרת לקבל כאב
מגבר אחראי, גבר ראוי

 

לא תמיד הוא אוהב אותי,
אבל תמיד הוא מעריך ומכבד אותי.
רואה אותי, ואת הצרכים שלי, גם אם הצורך הוא כאב. 

 

לפני חודשיים. 28 בנוב׳ 2019, 16:27

מהשניה שנולדתי הייתי מרדנית
רצית בן בכור והעזתי להיוולד בלי זין
אמא מספרת על תחושת אכזבה בחדר הלידה


ההורים שלך הגיעו מעיירת הפיתוח עד ללוס אנגלס 
כדי להיות עדים לבן הבכור שלהם הופך לאבא
ואני מה עשיתי? ביישתי אותך


אני זוכרת שרק לי הרבצת
רק אני עשיתי לך בעיות ובושות
אני היחידה שלא צייתה לך אבא. 
כי את אמא אילפת נהדר גם בלי כאב פיזי
ואחותי הקטנה הייתה הנסיכה, דאדיז ליטל פרינסס
הצייתנית, המסודרת, המצליחה בלימודים, המושלמת.
אותה בכלל לא היית צריך לחנך, היא התיישרה לבד,
אהבת אותה כמו שכל אבא אוהב את הבת שלו

 

ומה אני? 
מטונפת, לא מחונכת.
עשיתי משהו לא בסדר, 
אולי הפעם הרבצתי לנסיכה שלך
אתה מתרגז ונובח עליי "תוציאי את היד" 
אני מושטיה את היד שלי בהיסוס, בת 5 אולי 6


תמיד כשאני מושיטה את היד 
אני לא יודעת אם תפליק בעדינות
או שתנחית על היד שלי איזו סטירת זעם 
שתשאיר סימן אדום וכל האזור יהיה חמים


רק עליי אתה יכול לפרוק את הזעם הזה שלך
רק איתי אתה יכול להיות מי שאתה באמת. לאבד שליטה. 
עם כל שאר העולם אתה (צריך להיות?) דומיננטי, מלא בטחון ואסוף. 


שולט בכולם ביד רמה
כי אין אפשרות אחרת. 
מבחינתך לפחות. 
אבל איתי. אוח איתי. 
אותי אתה אוהב אחרת. 
בפחד 
בזעם
בכאב


ואני? אמנם מהססת להושיט את היד 
אבל נושכת את השפה כשכואב. 
אפילו עוצרת את הדמעה. 
מנסה להיות גיבורה,
סופגת בשבילך. 


למה? כי חייב להיות לזה משמעות
אחרת למה שתעשה את זה? 
אז אעניק לזה משמעות
ולא זה ישבור אותי
שאבא שלי 
מכאיב לי 
סתם.


אז איזה משמעות הענקתי לזה? למדתי אותך. 
למדתי שזה זעם שחייב לצאת, אחרת תתפוצץ.
ובחרת להעניק את זה לי, כי אני כמוך. 
אולי בכל זאת אני מיוחדת לך
מיוחדת לך באופן הזה.
 


ככה לימדו אותי שאוהבים. 
לימדו אותי ששווה לאהוב אותי 
כדי שיהיה אפשר להכאיב לי.
להוציא עליי הכל.
לאבד עליי שליטה
זו המיוחדות שלי.


כאב הוא אהבה.
אהבה כואבת.
ליטרלי


ואתה? כן אתה שקורא את המילים הללו שלי
קורא אותי נוברת בעצמי ומחפשת
מחפשת תשובות ללמה אני כזו?
אתה רוצה להכאיב לי?

לפני 4 חודשים. 29 בספט׳ 2019, 15:12

תודה
תודה שזיינת אותי כמו החיה הפראית שאני
בכל מקום ובכל זמן שרק רצית
בלי לשאול, בלי להתריע. 
פשוט לקחת מה שרצית ממני. 

תודה על הכאב שהענקת לי
על המילים שליוו את הכאב והפכו אותו למתוק
ומחרמן
ומחנך

תודה שהיית עדין איתי
שהבאת אותי לקצה שלי, קצת עברת אותו, והפסקת
במיומנות רבה מאסטר שלי

תודה שבזכותך חשתי 
איך זה
שאותו גבר 
רוצה גם לזיין אותי 
וגם לאהוב אותי 
בו זמנית. 

תודה שאתה דואג לי
ורואה לתוך הנפש שלי
ומוביל אותי למקומות בטוחים

תודה ששמרת עליי
שלא ניצלת את ההתמסרות
את הבוסריות
את הבלבול

תודה שאתה אבא 
אבא מחנך, חזק, אכזר כשצריך. 
אבא אוהב, מלטף ורך כשמתאפשר.

אתה יחיד ומיוחד ואני מעריצה אותך
בסוף, כשהלבשתי אותך
אני מקווה שזיהית את זה

אתמול היה לי מיוחד והכרחי להבין
שאתה אבא, אבל לא שלי, לא עכשיו
שאני אהיה ילדה של מישהו יום אחד
אולי אפילו שלך,
כשזמני יגיע
להיות גורה מאולפת

 

לפני 4 חודשים. 24 בספט׳ 2019, 15:59

שעת לילה מאוחרת
אני עומדת מחוץ לרכב שלי בתחנת דלק
רכב מאט ונעצר מאחוריי
אני יודעת שזה הוא
מתהההההה
מתה להסתובב לראות אותו
איך הוא נראה?
לראות את החיוך שלו מתעגל אליי
את המבט שלו פוגש את שלי
אבל משתהה, ממשיכה לעמוד עם הגב אליו
הוא דופק צפירה קטנה
אני מסתובבת אליו, מתייחסת
היי. יוצא מהאוטו. חיבוק. נשיקה. סעי אחריי

מגיעים. יוצאים מהאוטו לסיבוב רגלי בחוף.
הוא עם נעליים צבאיות, אני יחפה.

נעצרים בחוף הים ליד אבנים גדולות
משכיב אותי על הגב
הגב מכסה את כל שטח הפנים של האבן,
הראש שמוט מטה כמו בובה
הרגליים גם
ואני מוקשתת

הוא מרים את השמלה
מזיז הצידה את התחתון
כל הכוס פתוח
בשבילו
לשחק
הוא מתחיל לחקור
״את מגולחת״
אני לא מבינה. זה שאלה? לענות?
חצי מהדברים שהוא אומר אני לא מבינה
הראש לא חושב
האוזניים לא מבינות את המילים
רק הגוף מקשיב
הגוף שלי בקשב שיא לידיים שלו
לשפתיים שלו
ללשון שלו
למגע שלו
אין לי יכולת גם להיות בקשב למילים.

מתחיל לזיין את הכוס עם האצבעות
מגמיר אותי. ושוב. ושוב.
משפריצה שם כמו הכלבה המיוחמת שאני.

מדדים   יחד חזרה מחובקים לאוטו
בכז הבטיח לי קפה שחור
בדרך לאוטו ממשיך לעצור כל כמה זמן
לשחק בי
גבר זר שמשוטט באזור, מתיישב על האבן שהשפרצתי עליו
מתיישב על כל השפיך שלי

ומביט בנו עומדים בחול
איך הוא מרים לי את השמלה
מכופף אותי מטה
משחק לי בחור של התחת
מרים ומסובב אותי אליו
חולץ את שדיי
מתעלל בהן
מורה לי ללכת ככה לכיון האוטו כשכל התחת והשדיים שלי בחוץ

״יש פה מישהו, אפשר להתכסות?״
״מה אקבל בתמורה?״
דיון קצר, או ארוך, אין לי מושג,
על מה סחר החליפין תמורה להתכסות עד שהגענו להסכם.

מכניסה את כל האיברים שלי חזרה לשמלה
ממשיכים לאוטו
מצביע על המפשעה שלו
זה הזמן שלי
למצוץ
הוא גומר בפה
הכל נכנס אליי
ללא יוצא מן הכלל

מביטה בו בפה מלא
מבט תוהה
הוא מחייך
״זה בסדר, את יכולה לירוק״
בלי שאגיד, הוא כבר יודע.
כוחה של הכירות מוקדמת.
יורקת הכל לחול.

קם. מוציא פקל קפה. מכין לנו קפה שחור.
לא שואל איך אני אוהבת, לא שואל סוכר.
מכין את הקפה שהוא יודע.
אין ספק שאהנה מכל מה שיציע לי.
כי שנינו יודעים שכל מה שיוצא ממנו מענג וטעים ומרגיע לי.
מתיישבים באוטו. אני בכיסא של הנהגת. הוא לידי.
נשענת אליו, עליו.
שותה אותו ונרגעת.

לפני 5 חודשים. 18 בספט׳ 2019, 14:22

מי אני?

מי אני בכלל?

נשלטת? אחרת?

זונה? ילדה של? אמא של? צופה? משתתפת?

 

אני שרמוטה? חולת זין? נימפומנית?

מה אני אוהבת?

מה הגבולות שלי?

מה בא לי (עוד) לנסות?

 

מה עושה לי טוב?

מנה עושה לי רע? 

מה סף הכאב שלי? 


למי ולמה אני נמשכת? 

האם אני מסוגלת להיות משוייכת?

אפשר להשאיר סימנים? 

קשירות? סווינג? גילי? שוט? חגורה? שלישיה? קוק? 


ואיפה אתם? איפה כל אלה שנעלמו לי בדרך? 

חלק מיוזמתי. חלק מיוזמתם. 

כל אחד נעלם עם פיסה ממני.

חלק לקחו פיסה ממש מזערית וחלק פיסה יותר מכובדת. 


אמנם עבר רק חודש וחצי אבל הספק של יותר. 

כולם שואלים את השאלות האלה ואני עדיין לא יודעת לענות. על אף אחד מהם.

אני לא יודעת מי אני, וזה קצת קשה. 

אבל המסע לגלות את התשובות לשאלות הוא כייפי ואני משתדלת להנות ממנו. 

משתדלת גם להנות מהחלקים הקשים, כי הם מזכירים לי שאני בחיים.

לפני 5 חודשים. 17 בספט׳ 2019, 11:22

מה שיש לנו

הוא ממש טוב

הוא טוב *לי*

ועל זה אני מוכנה ורוצה להילחם

 

מה שאין לנו

הוא ממש בעיה

ממש בעיה *עבורי*

ועל זה... אני כבר לא מוכנה או רוצה לוותר

לפני 5 חודשים. 11 בספט׳ 2019, 12:14

ילדים אמא עסוקה
היא הלכה להזדיין


לא. לא עם אבא. 
זה פשוט משהו שאני צריכה לעשות. הרבה.
כי אבא הרעיב אותי. כמעט למוות.


ילדים אני יודעת שאתם מתגעגעים אליי, הייתי לכם אמא טוטאלית
אבל עכשיו אני צריכה להיות טוטאלית לאדון אחר. לכמה. להרבה.


זכיתם להנות מהטוטאליות שלי כמה שנים
ועכשיו אני צריכה למסור אותה לאחרים.


אני מרגישה שאני חסרה לכם, וזה כואב לי
אבל אתם תרוויחו מזה לבסוף. 


כי לא תהיה לכם אמא מתה. 
אלא תהיה לכם אמא חיה, מסופקת. 


סליחה שנטשתי. 
תבינו שנטשתי כדי לשרוד. 
ואני תכף אשוב.

לפני 5 חודשים. 3 בספט׳ 2019, 1:29

כמה ימים קודם, שלחתי לך סרטון שלי מאחור. רוקדת.
בעיקר של התחת שלי, מרקדת ומתנוענעת, כמו שרק אני יודעת.
ולזוז אני יודעת.
רואים אותי מרימה את השמלה הצמודה ולאט לאט, תוך כדי הריקוד, חושפת את הישבן הגדול שלי. 
ואז מתחיחה לזוז, לענטז, לנוע ולנענע.
סרטון ממש לא שגרתי ומלא מחשבה.


התגובה שלך:
״השארת אותי ללא מילים,
אני ממש אוהב את ההיענות שלך
ואת רוקדת יפייפה
זכיתי בשפחה המושלמת״


הופתעת שאני יודעת לרקוד. למה שאלתי? כי אני מלאה? ענה שכנראה שכן. שימח אותי על הכנות שלו.


כעבור כמה ימים נפגשנו.
פגישה ראשונה. סשן ראשון. בבית שלך. טריטוריה שלך.
התחלת לבדוק, לבחון, להריח, לטעום.
להכאיב, להעביד, לסמן, לחנך.
כשביקשת ממני כבר הייתי ערומה לגמרי.
ביקשת שארקוד לך.


נכנסתי למבוכה לא נורמלית. 
אני? ארקוד בעירום? מול מישהו?!
איפה הבגדים שיגנו על השומן שלי מלרצד לכל כיוון אפשרי?!
איפה ההמון שאליו אני בורחת כשמתפקששת לי תנועה?!
איפה האנונימיות המשחררת של אלכוהול ומועדון? 
בזמן שחיברת לבלותות' קולטת שאני קוססת ציפורניים. 
מה מפריע לך יפה?
כלום, אני בסדר...
מאיפה אני מתחילה להסביר את הפחד שהשתלט עליי?
נותן לי את הנייד שלו שאבחר שיר שלצליליו אני רוצה לרקוד. 


**סניוריטה של שון מנדז וקמילה קבאו
מתחילה להתנוע
אתה צופה בי מהמיטה
אני רוקדת בהנאה אבל מעט עצורה
גם השיר מתחיל איטי וזה טוב לי
ככל שהוא מתקדם אני יותר משתחררת.


מתחילות לבוא לי תנועות. 
אני רוקדת בכל המרחב
הראש, הידיים, הכתפיים, 
החזה, האגן, הרגליים.
הכל מתופעל. אף איבר לא מקבל פתור. 
זאת ההשפעה של מוזיקה עליי,
אני לא יכולה להישאר אליה אדישה.


חלק מהתנועות בחוג ריקודי בטן מגיעות לביקור
וכשהשיר תופס קצב גם מגיעות תנועות מהימים של מסיבות היפ הופ. 
אני עדיין מקגישה את המבוכה, היא לא פחתה לשניה.
אבל הצלחתי לחבק אותה ולשים אותה בצד. 
אני כבר לחלוטין משוחררת 
מרגישה שיכולה להמשיך ככה לנצח
נהנית מהתנועה של המוזיקה שעוברת דרכי


ואז, לקראת סוף השיר, אתה קורא לי אלייך למיטה....