שעת לילה מאוחרת.
אני מסיימת מפגש עם חברתי בתלאביב והוא שולח הודעה.
אולי תבואי?
הלב פועם בעוצמה. אין מצב שאני מפספסת את הדבר הזה שאני מחכה לו כלכך הרבה זמן. סוףסוף להרגיש אותו. ישר קופצת על ההזדמנות לפני שתברח לי. בלי להתבלבל שולחת:
"אוקיי אדוני. מה הכתובת?"
עמק האלה.
בום.
לא נקלט לי עדיין.
העיקר לראות אותו. מכניסה לוייז וקולטת שזה שעה! נסיעה ממני. ועכשיו כבר מאוחר. רגע.... אבל הוא אמר שהוא מחולון... הוא שיקר? מה שעה בכלל? טוב מה זה שעתיים נסיעה הלוך חזור בשביל הפרס המושלם הזה? יאללה נכנסתי לאוטו. התחלתי לנסוע והדרך לא נגמרת.
מסיימת את הנסיעה בכביש 1 ומתחילה את כביש 38. ולא נגמר. ומתחיל דרך חשוכה, מפותלת, קצת מסוכנת ואני עם עיניים עייפות. מתחילות העליות ואני חייבת להתכרז.
מכבה את המיזוג, מורידה הילוך. האוטו הקטן שלי לא מחזיק בכל מצב. מתחילה לתהות מה הוא חשב לעצמו האדון כשהזמין אותי כל הדרך הזו בשעה הזו בכביש שאני לא מכירה.
מתחילה לשכנע את עצמי לפרסס ולחזור הבייתה. לגורה הקטנה ולבעל הישן. זה לא שווה את הסיכון. אבל הגוף שלי לא מאפשר לי. הצורך שלי להרגיש אותו חזק ממני. ואז הוא מתקשר. מרגיע. מעודד.
הרגע המיוחל הגיע ואני עומדת מולו. העולם נעצר. לנשום הוא מזכיר לי.
הפה שלי יבש כמו מדבר אבל הטעם שלו מחייה אותי. מתוק. אכל מסטיק אולי. מעורר. מרטיב הכל.
הוא לוחש לי מילים ואני משתדלת בכל מעודי לשמוע אותן אבל לא תמיד מצליחה.
המחשבות בבליל של סחרור. המוח מנסה לבכות עצמו כדי לאפשר לגוף שלי להתמסר באופן טוטאלי.
אני מרגישה שהשפתיים שלי כמו מגנט לשלו, עוקבות אחריהן לכל מקום, לא מסוגלות להרפות, מחפשות את החיבור לשפתיו.
הידיים שלי מתחילות לטפס עליו.
"הרשיתי לך לגעת בי זונה?!"
"לא אדוני"
"תבקשי"
"מבקשת לגעת בך אדוני"
"בסדר, מרשה לך"
מחייכת. נוגעת, טורפת את כולו.
איזה תחת.
בא לי להכניס אותו עמוק לרחם שלי ולא לשחרר.
הוא מצווה עליי לקחת צעד אחורה, לוחש לי להרפות, לנשום. צריך לנסוע לנקודה אחרת, יותר דיסקרטית. אבל צריך להתאפס על עצמינו קודם.
הוא שואל אותי שאלות, באיזה רכב ניסע, אני לא מבינה את המילים. מהנהנת. הוא שואל אם אני סומכת עליו. מהנהנת. אני באמת סומכת.
נסענו לנקודה אחרת ויצאנו מהרכבים. שוב מתמגנטים. סוער. שנינו צריכים את הרגע הזה.
"עשית את המשימה?" הוא שואל
"כן אדוני"
"תראי לי"
מביאה את הנייד ומראה לו.
שואל אותי שאלות ואני מרגישה ששכחתי עברית.
מה הוא שואל אותי?!?!
משתדלת לענות.
הוא מאיר עליי את האור של הנייד ומביט.
אני נרגעת.
רואה את פניו לראשונה פנים מול פנים בצורה ברורה. השפתיים. אוחחחחחח
מאותו רגע הכל בליל. הצמיד אותי אליו, אל המכסה מנוע החמים, אל הזין שלו. הצמיד אותי להכל ולכלום.
כל הזמן הזה הוא נפעם מהמסירות שלי. ואני מתמוגגת מהמילים שלו והפליאה שלו. שימחתי אותו. זה כל מה שחפצתי. הוא מפשיל את מכנסיי למטה ומחדיר אצבעות. אני עכשיו מרגישה את העוצמות שלו בתוכי. הוא העניק לי את המתנה הטובה בעולם. אין לי מושג כמה זמן וכמה אצבעות אבל תוך זמן קצר אני משפריצה כמו כלבה מיוחמת וכל הטייץ נרטב עד הברכיים.
חצי כועס וחצי מרוצה הוא מסובב אותי אליו ואומר שהוא חייב לזוז. אשתו מחכה בבית ואין משהו יותר חשוב מזה.
"יהיה לי כאב ביצים בגללך" הוא מטיח בי.
"יכולתי לזיין אותך אבל לא היה זמן ורציתי להעניק לך את מה שרצית."
הוא יכל לעשות בי מה שרצה אבל בחר להעניק לי את מה שביקשתי ומה שהייתי צריכה. למה? הרי כבר הייתי שלו. מתמוגגת ממנו. אכפת לו ממני. לגבר העוצמתי והחייתי הזה אכפת ממני. מה עשיתי שזכיתי בזה?
נכנסת לאוטו ונוסעת הביתה מריחה מהשפריץ של עצמי. כל הזמן נוגעת, מלטפת, נזכרת. מגיעה הבייתה, מתפשטת, מסניפה עוד פעם, מביאה לק, מכניסה לסל כביסה. עד לפעם הבאה.
