לפני 12 שנים. 17 בפברואר 2012 בשעה 22:32
לפעמים שוכחים את ההתחלה במסע ארוך. ואז קוראים כמה מילים שכתובים בניסוח
מאוד מדויק ומיוחד . כזה שגורם לך עמוק בפנים להתפעל מהיכולות הנדירות של שילוב
מדהים בין דמיון ומציאות עם קורטוב של חוש הומור שגורם לי לפעמים לתהות למה אני בעצם
כותב ? אם הוא דון קיחוטה, אני סנצ'ו פנצ'ה. אם הוא סטן לורל, אז אני הוא אוליבר הארדי.
אני הוא ברוך מסיפרו של מאיר שליו רומן רוסי. הוא , יותר דומה לאורי...
הוא יואב ואני אלריק. ועד שלא קראתי את הבלוג שלו, לא הבנתי עד כמה הפסיכי הזה היה
חסר לי. ולעוד כל כך הרבה.
געגועים לדברים שלפעמים שוכחים.
