ואפשר לעשות מזה כסף.
תשאלו את גילדת הקבצנים בעיר איבדן שבניגריה.
אפשר לחלק אותם לכמה סוגים.
השותקים שרק מישירים מבט מסכן.
הנכים, שמבליטים את נכותם.
הדברנים. שלא מפסיקים לברך.
השותקים, הם אנשים די גמורים. לא חייבים להיות נכים. מדובר באנשים שפשוט
לא מסוגלים לחיות במציאות של כרך עירוני ולמעשה שייכים לעבר.
לא מדברים הרבה, לא מתקלחים בכלל. ובדרך כלל הם עירומים לחלוטין.
פשוט כי הבגדים שלהם התפוררו פעם ולא היה להם כסף לקנות אחרים.
בסקלת הקבצנות, הם בבסיס. מתחת לכולם.
הנכים הם קבוצה מעניינת. לרוב נעים על סוג של סקייטבורד מאולתר כי אין
להם כל כך רגליים. ואם יש אז הן לא מתפקדות.
יש להם את המקומות שלהם. בעיקר בצמתים ראשיות.
אני באופן אישי מכיר כמה שאני מסבסד אותם בצורה די קבועה.
יש אחד שיושב במקום קבוע שכל פעם שאני מגיע הוא מתחיל לסובב את הרגליים
שלו באויר. מאחר ואין לו מפרקי ברך בכלל אז הוא מצליח לסובב את הרגליים בצורה
מאוד לא טבעית. אבל בהחלט מעניינת. יש עוד אחד שידו נשברה פעם ולא התאחתה
התוצאה, כשהוא מרים את ידו לשלום,הוא צריך לתמוך את כף ידו בידו השנייה.
דרוש לזה קצת דמיון.
ההכנסה שלהם מגיעה ל1000 ניירה ליום. יותר ממשכורת המינימום.
הדברנים. בעיקר עיוורים, שפיתחו את היכולת לדבר במשך שעות ללא הפסקה.
ברגע שהם שומעים מישהו מתקרב, ישר הם פותחים את הפה ומברכים אותו.
אבל אם הם לא מקבלים קצת בקשיש ישר הברכות הופכות לקללות ונמשכות זמן רב גם
אחרי שאותו אדם נעלם.
יש עיוור אחד שבקלות יכול היה להתמודד עם דודה שלי ברצף של קללות...
הוא היה מפסיד כמובן אבל בכבוד.
אם הם לא היו מקבצים נדבות, הם היו מתים מזמן.
להיות נכה בניגריה זה לא פשוט. אין תמיכה בהם כמו במדינות מערביות.
אין קיצבה, אין כלום.
יש לך כסף, אתה חי. אין לך, אתה מת.
זה שם המשחק כאן.
לפני 12 שנים. 28 בפברואר 2012 בשעה 10:06
