מחשבות של יום יום

מחומרים שמעולם לא הוצאתי החוצה...


החווה
אור חזק העיר אותי משינה טרופה ומייגעת. מיד לאחר הדלקת האור נשמע אותו צליל ארור של נקישות בדלי פח. קולה של מיסטרס אווה היה חזק כרגיל. "חמש בבוקר יא מפסידנים. הגיע הזמן לקום".
שגרת הבוקר הייתה די קבועה. חמש בבוקר מוקמים על ידי המיסטרס התורנית. רבע שעה להתנקות שזה כלל שירותים , צחצוח שניים ומקלחת. מי שמאחר נקנס במאה הצלפות. תמיד היה משהו שאיחר כיוון שמספר בתי השימוש והמקלחות היה מצומצם. מן הסתם זה היה בכוונה.
כבר שבוע שאני כאן וגופי כבר היה חבול לגמרי. הייתי מובס, מושפל וכנוע כמו שרק מי שנמצא בחווה של הדודה דורה יכול להיות. כל זה לא היה קורה אם לא הייתי מציץ במודעה מסוימת בזמן חיפוש אחרי עבודה וגם זה תוך כדי לחץ חזק מצד אשתי , שכנראה נמאס לה לראות את הפרצוף הנפול שלי.
"עוף לי מהבית וצא לי מהחיים. נמאס לי לראות אותך מאונן ולא עושה כלום." ליחס הזה כבר הייתי רגיל לקבל ממנה.
המודעה הייתה פשוטה. "דרושים עבדים לעבודות משק בחווה מבודדת. אנשים שיכולים לקבל פקודות ולציית להם. משכורת אחרי חודש ניסיון. מגורים ואוכל במקום."
"אבל תראי כתוב כאן עבדים. איזה מין מקום זה?" לא ממש התלהבתי מהצעת העבודה הזו.
"זה טעות דפוס. בכל מקרה זה בטח יהיה לך טוב ואולי גם תרכוש ניסיון בעבודה כלשהי. הנה, כתבתי להם והן הסכימו לקבל אותך לחודש ניסיון. אל תחזור לפני שניסית ואוי ואבוי לך אם תפוטר גם מהעבודה הזו. זה יהיה הסוף שלך ברור?"
ברור, בטח שברור. ברור לי שאני צריך לעוף מכאן לכל הרוחות. אז למה לא לנסות?
התקשרתי למספר הטלפון של החווה. בצד השני ענתה לי בחורה צעירה באדיבות. כן, אנחנו עדיין מחפשות עובדים. ברור שלא עבדים. זה הייתה באמת טעות דפוס. קיבלתי הנחיות איך להגיע וקיבלתי הוראה להגיע למחרת בשעה עשר בבוקר לראיון קבלה ובדיקות רפואיות למטרת ביטוח רפואי.
למחרת קמתי מוקדם על מנת לתפוס את האוטובוס שמגיע לחווה. קו יומי שמופעל רק פעם אחת בבוקר. אחרי שעתיים של נסיעה באזור פתוח וללא שום סמני חיים של בני אדם, הגעתי לחווה בתשע ארבעים וחמש. חיכיתי עשר דקות ואז לחצתי על אינטרקום שנמצא על שער החווה. השער החשמלי נפתח מעצמו ובאינטרקום, אמר לי קול נשי להגיע לדלת הכניסה ולצלצל בפעמון. עשיתי זאת ומיד נפתחה הדלת בידי אישה צעירה ונאה. חיוך היה על שפתיה באומרה: "ברוך הבא בוא ותיכנס".
איך שנכנסתי קפצו עלי שתי נשים .הן היו חזקות מאוד ולא התקשו להכניע אותי. מה גם שהייתי בהלם מוחלט. לקח להן עשר שניות לאזוק את ידי מאחורי גבי. לא יכולתי לעשות כלום.
"מה קורה כאן לעזאזל תתירו אותי מיד" הצעקה שלי הייתה חזקה מאוד והתגובה בדמות סטירת לחי נוראית הייתה מידית והממה אותי. לאיזה סיוט נוראי נקלעתי?
אותה בחורה נאה שקיבלה אותי כבר שינתה את חיוכה וכעת הוא הפך לאכזרי במיוחד. היא ניגשה לשולחן כתיבה גדול ושלפה ממנו מקל צר וארוך.
"לעולם אתה לא מדבר אלא אם מישהי פונה אליך עבד. ועכשיו אתה הולך להפנים את זה בצורה מידית. הפשיטו אותו" מילותיה האחרונות כוונו לשתי הנשים שהחזיקו אותי. ניסיתי להתנגד ,אך מיד קיבלתי עוד סטירה שהממה אותי. לא הספקתי להתאושש וכבר הייתי ערום לחלוטין. חשוף למבטיהן החודרות של שלושת הנשים. אחת מהן פרצה בצחוק אחרי שבחנה אותי. "תראי איזה ביצים גדולות יש לו. הוא בטח מזמן כבר לא זיין. "
"הוא גם לא יזיין הרבה זמן. אולי הוא לא צריך אותן יותר? " אמרה השנייה וכנראה שהתכוונה לזה. נרעדתי.
"החלטות שקשורות לשנוי מצב פיזי מתקבלות אצל הדודה להזכירכן בנות" ענתה הבחורה הצעירה. "כן מיסטרס אווה "ענו השתיים בפה אחד. "על הברכיים וראש לרצפה" היא ציוותה. לא הבנתי למה היא מתכונת .אחת מהבחורות הכניסה לי אגרוף לבטן. התקפלתי מכאב ונפלתי על ברכי. הבחורה השנייה אחזה בשיערי והורידה את ראשי לרצפה. כרעתי על ברכי וכמעט נכנסתי לתנוחת עובר. הבחורה הראשונה צפתה את זה. היא עברה לאחורי גופי ולפתה את אשכיי בחוזקה מרימה אותן למעלה בזמן שהבחורה השנייה לכדה את ראשי בין רגליה כשפני דבוקות לרצפה. כל תנועה קטנה שלי גרמה לכאב חזק מהביצים. לא העזתי לזוז.
"שעור ראשון עבד. שעור במשמעת וצייתנות. העבד לעולם לא יפתח את פיו אלא אם קיבל הוראה מפורשת לדבר. ברור?
"ברור " עניתי. מיד קיבלתי הצלפה חזקה מהמקל על ישבני. פס חם של כאב. התחלתי להתעוות ומיד הרגשתי כאב ולחץ נוסף על הביצים.
"ברור מה? " מיסטרס אווה שאלה? "ברור מיסטרס " עניתי.
"תשובה נכונה עבד. ועכשיו בשביל שתבין משהו קטן. כאן אתה עבד. אינך יכול להשתחרר ואינך יכול לברוח. אם תיתפס בניסיון שכזה, תיענש ברמה שתוביל אותך לנכות פיסית. אתה חושב שבאת מרצון אך למעשה היינו בהתקשרות מתמדת עם אשתך. ידוע לנו שאין לך שום משפחה מלבדה, ידוע לנו שלא עבדת בשנים האחרונות ואין לך חברים מהעבודה או בכלל. מה שלך לא ידוע זה שאשתך מכרה אותך לנו. אנחנו הבעלים שלך והדרך היחידה שאולי תצליח להשתחרר מאתנו תהיה קניה שלך על ידי אשתך בחזרה. אבל זה יקרה רק לאחר תקופת אילוף ממושכת ורק בסופה, ורק אם תוכיח לה שאתה מסוגל לשרת אותה כהלכה. "
לא הצלחתי להבין. מה נמכרתי לעבדות? במאה העשרים ואחת? איזה מין דבר זה? לא יכולתי להמשיך לחשוב על זה כיוון שמיסטרס אווה המשיכה והדבר דרש ממני תשומת לב.
"לפני שאשלח אותך לבדיקות מקיפות אצל הצוות הרפואי שלנו , יש לך עונש קטן לקבל. חמישים הצלפות קיין בגלל שפתחת את הפה. אם תאמר משהו במהלך העונש כמות ההצלפות תוכפל. נראה אותך מעז לפתוח את הפה. ברוך הבא עבד. ברוך הבא לגיהינום."
המשך יבוא