הזמן הטהור ביותר של היממה ממש לפני קריאת השכווי. זמן שבו אני נמצא בעירות מלאה.
יום הפך ללילה לילה הפך ליום וקצב הזמן הופך למהר יותר ויותר.
אבל אם במיטה שלך ישנה עלמת חן הטמפו נרגע לאיטו.ועדיין למרות שמבחינתי זהו הזמן האופטימלי,איני
מצליח לישון , קם יוצא מהחדר בשקט בשביל לא להפריע. הולך לסלון, כוס מים לשבירת צימאון וסיגריה תורנית...
ארבע וחצי בבוקר וגם אני איני נרדם.חושב לי כל מיני מחשבות על עולם שהולך ונעלם.
ההרפתקה הניגרית נראית לי כבר כמו חלום. לעיתים טוב. לרוב בלהות. תחושת כשלון מחמיצת פה.לא הצלחתי להשיג את כל היעדים.
אבל המחשבות מתחלפות. תמיד לנסות ולהמשיך לעצב את החיים. לקחת עליהם שליטה ולא להתנפנף ברוח או לעוף כמו עלי
שלכת בסתיו. לתקוע יתד. לחזק את היסודות.
ידידי השפוי שלא באשמתו אומר לי מה אתה דואג? הרי בסוף כולנו נמות. אבל אני תמיד הייתי הדאגן .הפתי הרציני,שמסוגל למשוך
בכתפיו ולהתעלם מבדיחה טובה. עוד סיגריה נדלקת והמיטה הולכת ומתרחקת. המחשבות כבדות הלילה.
חוזר לתקופת העזיבה. הנהג שלי כולו בוכה ביומי האחרון. "מאסטר מתי תחזור אלינו מתי תחזור." ואני אומר לו : בנגה זה הזמן של כולנו להמשיך הלאה.
ובנגה לא מקבל זאת. מן הסתם התחבבתי עליו קצת יותר מדי. כשהוא היה נכנס לצרה, תמיד היה לי בשבילו עיצה טובה ולפעמים גם סכום של מזומן בשביל
ארוחה נאה לו ולמשפחה. והוא בתמורה מזנק לכל בקשה.וגם הגראס שהיה מארגן לי היה באיכות הכי טובה. וזוכר גם את ססיליה המנקה שתמיד היתה צוחקת
מכל בדיחה טובה , ורבקה הבשלנית,שהוציאה מידה מטעמים מדהימים עם חיוך קטן ומסתורי ,בדרכה השקטה.
ושיאון ואלייג'ה עובדי המסורים. ובני שבט ההאוזה שהיו תמיד באים למבצעים הגדולים, עובדים קשה תחת שמש קופחת,ובלילה גם שומרים ומשחקים בקלפים.
וזאק ידידי בעל החווה שתמיד חיכה לעוד משל ושנינה שהייתי מוציא,עמל קשה להוציא פרנסה דחוקה אך יחד עם זאת מכלכל מאה עובדים עם משפחותיהם.עליו אומר
נוצרי טוב הוא ולמרות כספו ומעמדו הרם,עניו הוא כאדם הפשוט ביותר. ממנו למדתי עוד קצת על דרכי התבונה. הקולות הללו הולכים ונעלמים. שמות ופרצופים הולכים ו
נעלמים
ולא פעם אני שואל את עצמי האם באמת הכל קרה. או שרק חלום הוא זה והמציאות כל כך שונה.
חמש בבוקר וכולי עפוף בזכרונות שאינם מרפים.
מןשך בכתפי ומנסה להמשיך עם חיוך את החיים.
