מחשבות של יום יום

חובבי היורוליג מכירים את המינוח שנקרא טופ 16. לאלו השפויים מביננו אומר שזהו

השלב שבו החורף מתחיל להתחמם ביד נוקיהו והקבוצות שבאות לשחק הן מהטובות יותר ביבשת

או כאלו שיש להן תקציבים גבוהים .חלקן הגדול עובר את התקציב של מכבי אלקטרה תל אביב.

(לאלה משער 11 ושער 7 הקבוצה נקראת מכבי או M.T.A. )

האמת, אני לא פוקד את נוקיה במשחקים של מכבי. הכרטיסים בדרך כלל נמכרים מראש אם יש

בכלל איזו שארית. בשביל לקנות מנוי עונתי צריך לקחת משכנתה ולפעמים גם לעמוד בתור.

לא פשוט. אז אני מוותר וצופה בטלוויזיה יחד עם כל עשרת האחוזים שצופים. על פי טבלאות הרייטינג 

כמובן

אז ידידה שלי מתקשרת אלי ושואלת אותי אם אני רוצה ללכת לצפות במשחק. אז שאלתי אותה אם 

היא רוצה נישוק ישבן לוהט. היא לא הייתה מעוניינת אבל את הכרטיס קיבלתי בכל זאת.

חורף. ערב. אין הרבה תנועה ואם מגיעים מספיק מוקדם אז גם אין עומס בכניסה למגרש חניה.

יחד עם זאת אני מבין מרגע הכניסה שהמנגנון הקפיטליסטי עובד שעות נוספות. 25 שקלים כניסה 

למגרש. אני מרגיש לפתע שהארנק שלי מתחיל לעבור דיאטה. 

מנצ'יס עולה 20 שקל. קולה פושרת בכוס בינונית עוד 12. על נקניקיה אין מה לחשוב אפילו.

והעם קונה. בטח שקונה. יש גם חנות מוצרי מכבי כמובן. אבל החלטתי כבר לפני שבאתי שלשם 

אני לא מתכוון להתקרב.

הסדרן בוחן את הכרטיס שלי ושואל בבדיחות הדעת עם הבאתי משקפת. כן. אני בשורה הלפני אחרונה ביציע

והמגרש נראה רחוק מתמיד. אין ספק שבטלוויזיה הייתי רואה יותר טוב. בשביל זה גם תכנתי הקלטה של המשחק.

ואז זה מתחיל. הקבוצות עולות למגרש, יש איזה טקס לכבוד אברהם שניאור ותני כהן מינץ. כניסה להיכל התהילה של מכבי.

ואני שואל את עצמי, רגע ואיפה שאראס, ומקדונלד,האפמן ,פארקר ,ובלו. אוהד שיושב לפני אומר. יקח להם עוד עשר

שנים בערך. הבנתי. זה עניין של טקסים ופוזה.

המשחק מתחיל ואני צופה בו בנשימה עצורה יחד עם עוד 11,000 צופים. מקלל עם כולם. קופץ לשמיים על כל דאנק של ג'יימס

ומבסוט יותר מהרגיל כשלמורן רוט סוף סוף מצליח. מה תגידו? הפך לשחקן המצטיין של הערב.

אה עוד דבר. בהפסקה אני יוצא לעשן יחד עם עוד כמה מאות. לידי דורון ג'מצ'י. מעשן סיגריה ואני מחייך. הוא קולט אותי

ואני מחייך עוד יותר. "מה העניין?" הוא שואל?

"אני נזכר בחתונה של קרובת משפחה שלי שהשתתפת בה. יצאתי החוצה לעשן. וגם אתה יצאת. ראית אותי עם אחת ושאלת אם יש לי עוד.

כן, בטח, שאני אסרב לאחד הקפטנים של הקבוצה שגדלתי עליה. אז נתתי לך אחת. ושנינו עישנו בשקט בלי לומר כלום. ורציתי לדבר איתך על כדורסל אבל 

קצת התביישתי. לא יודע למה."

הוא מחייך. "הפסד כולו שלך". 

"לא נורא" אני אומר. "לפחות היה לך חמש דקות של שקט. גם זה משהו.

לא היה לי נעים לומר לו שלפני שבוע הורדתי צ'ייסר עם היונה בלילנבאום....

אני חוזר הביתה ובמוח אני מתחיל לחשוב על הדרך שבה אשיג מנוי עונתי לשנה הבאה...

(יואבי את הדרינק דחיתי אבל זה יקרה בהזדמנות הקרובה. )