1976. עידן התמימות.
הייתי בן שמונה. כיתה ב. ואחד הזכרונות החזקים והאהובים שלי היה ההתכנסות המשפחתית.
זה לא תמיד היה פשוט. באותה תקופה היה למשפחה שלנו רפת ומי שלא יודע ,רפת זה השתעבדות ובאותה תקופה
גם עבודה קשה.
בשבילי הפרוצדורה היתה פשוטה. אחרי הצהריים הייתי עוזר לאבי וסבי. הם היו חולבים ואני רץ ומטפל ביונקיה,חלב לעגלים
לאחר מכן מקרב להם קצת קש בשביל המנצ'יס. כשמסיים, הולך ומקרב את החציר לפרות ופותח חבילות חדשות שהייתי מוריד עם קלשון מהמתבן.
אבי היה בא, מסתכל על העבודה שלי ומהנהן בחיוב. לאחר מכן הייתי אומר לו איזו פרה דורשת (התיחמות)או ברבים כמובן. והוא ברצינות
שולף עט ופנקס ורושם. לאחר מכן היה שולח אותי הביתה להביא 2 נס ואחד קקאו בשבילי ומבקש ממני לומר לאמא שהוא יסיים את החליבה בשש וחצי.
מהר מאוד הייתי חוזר ומביא את השתייה לשלושתינו . היינו לוגמים את השתייה ברצינות. מתכוננים לחליבה. אבא אמר לי לא לשכוח להביא את הכדור
שיהיה לנו מה לעשות במרווחים שבין נגלה לנגלה. כאילו שהייתי שוכח. רק שנתיים לפני זה הלכתי ודפקתי את הסל במקום שלו על קיר הקרשים
מחוץ למחסן שהיה ליד מכון החליבה. הייתי בן שש. שמנמן כתמיד ותמיד רציני. הולך עם מגפי רפת עם סל ודלי עם פטיש ומסמרים ביד אחד, וסולם גבוה
ביד השניה. בעזרתו של סבי, אביו של אבי ,דפקתי את הסל במקומו ושם הייתי מתאמן וחולם על מיקי ברקוביץ או אולסי פרי.
התחלנו לחלוב. מוסיקה קלאסית ברדיו בשביל הפרות הן אוהבות את זה. אבא מכנס כל פעם שמונה חולבות מעודד אותן להיכנס למכון. הן מכירות אותו כל חייהן וסומכות
עליו . הן גם רוצות להיפטר מהחלב ומכירות את הרוטינה. בפנים אני וסבי כבר מרכיבים את פעמוני החליבה על עטיניהן השופעות בזריזות שבאה מנסיון לא
מועט.
בדרך כלל לוקח לנו כשעתיים כל חליבה. מדי פעם כשיש זמן אנחנו קופצים החוצה וזורקים כמה כדורים לטבעת. אבא נותן לי קצת יותר זמן לשחק.
גם ככה את רוב העבודה כבר עשיתי.וכדורסל גם הוא מאוד אוהב. את האהבה שלי לספורט ולמכבי קיבלתי ממנו. אבל כאיזון קיבלתי גם את התיאבון והעגלגלות
שבגוף.
אבי מציץ בשעונו כבר רבע לשש. "לך הבייתה ילד. תתארגן ותתקלח על מנת שבסוף רק אני אשאר. ". אני זז לכיוון הבית לא לפני שאני נותן חיבוק חזק לסבי. והוא מבסוט כמובן.
(העניין הוא שבורכתי בזמנו בשני סבים שמאוד הייתי קשור אליהם. כל אחד בלט בתחומו ולשניהם היו ערכים שינקתי מהם יחד עם הקולוסטרום של העגלים.)
בשש כבר שמעתי אותו עם הטרקטור נוסע עם המיכלים הגדולים והניידים למרכז הכפר. מקום בו הפקיד את החלב במכון המרכזי. בשש וחצי כבר חזר
ונכנס הבייתה עייף אך מרוצה. יום ללא תקלות. בשבע נסענו כבר למושב הסמוך בו חיו הורי אימי.
המכונית: סוסיתא משנת 68. שלושה הילוכים ואוטו עם ריח של זבל פרות. לא הפריע לנו אף פעם. ארבעה אנשים: אבא ,אמא, אחותי הגדולה ואני. האח השלישי יגיע
עוד שנתיים.
אצל סבי השני תמיד היה מעניין. קודם כל היו בו הדודים והדודות שלי. מאחר והם היו צעירים כולם, אחותי ואני היינו נכדים ואחיינים בודדים. איזה בונוס.מתנות ,פינוקים
מהדודות, בשביל אחותי צבעי גואש ובלוק נייר גדול. בשבילי ספרים.התחלתי לקרוא בגיל מוקדם יחסית וכולם ידעו שאני סוג של תולעת ספרים. דבר שהתקבל בטבעיות
רבה.כולנו אהבנו לקרוא.
באותה תקופה תמיד היו אנשים שהתארחו לסעודת שבת. שתי סיבות היו לכך. הסיבה הראשונה היה האוכל ההונגרי המדהים מעשה ידיה של סבתי. השנייה היא
שערב שבת תמיד היה מהנה וכל אחד חיכה להתכנסות המשפחתית.
בערך ברבע לשמונה, סבי היה חוזר מבית הכנסת. בשלב הזה הכל היה מוכן. כולל השולחן הגדול שהיה מכיל בין עשרה לעשרים אנשים..קידוש בית סבא זה משהו שעד
היום אני זוכר עם הניגון האשכנזי ולאחר מכן רעש והמולת הכלים לכשהוגש האוכל.אחרי המרק "כל מקדש שביעי"כשכולם מחכים להוי הגדול שבאמצע המזמור.ממשיכים
בבליסה הגדולה. ואז כשסיימנו לאכול היינו מתחילים לשיר בליווי אקורדיון. בשלב הזה כבר השתחלתי מתחת לשולחן על מנת לצאת וללכת לספריה. לא היה מצב שהייתי
מצליח להקים אנשים ולצאת. הכל היה כל כך דחוס.וגם לא אהבתי כל כך לשיר. רק כשבגרתי הבנתי...
הדרך חזרה הביתה הייתה קצרה בשבילי. כבר הייתי רדום גם ככה. במוחי מחשבות על מחר. חליבת בוקר. שיעורי בית, כדורסל במגרש עם החברים, וכמובן משחק
השבת בטלוויזיה. שחור לבן כמובן.
כמו שאמרתי עידן של תמימות שתוך מספר שנים הסתיים לו אך הזכרון נשאר תמיד.
לפני כשבועיים אכלתי ארוחת ליל שבת עם חברים. הם ביקשו ממני לעשות את הקידוש. בעודי שר את המזמור,דמותו של סבי המנוח הופיעה פתאום במוחי.
סיימתי את הקידוש עם קצת דמעות.
