כבר הייתי שנה בקיבוץ. גרתי בבניין דו קומתי שחולק ליחידות דיור . בניין שחלק משוכניו היו שכירים
שגרו בקיבוץ ואף התערו בו . וחלקו היו צעירים שעמדו או כבר התגייסו לצה"ל.
באחד הימים חזרתי מהעבודה עייף כהרגלי , לאחר שעות ארוכות וכל מה שרציתי היה לשתות כוס קפה
ולהרגע מהאינטנסיביות , ולהנות מהשקט . הגעתי לחדרי ושמתי לב שהחדר שלידי שהיה ריק, היה פתוח ורעש של מקדחה
הרעיש מתוכו. לא התאפקתי. ניגשתי לראות מי השכן החדש. זיהיתי אותו . זה היה יונתן . בן 18 שסיים בדיוק י"ב. הייתי אז בן 25
והבדל השנים ממש לא שיחק תפקיד. מה גם שהיכרתי אותו לפני כן. "אתה השכן החדש?" שאלתי אותו.
" בעוונותיך הרבים כן" הוא מחייך. " נו מילא, " אני אומר. יכול להיות יותר גרוע. "אני מכין לי נס, רוצה?" "מתאימה לי עכשיו הפסקה של חמש דקות."
חוזר אליו אחרי חמש דקות עם שתי כוסות. שנינו יושבים על המדרגות בחוץ. אני עם נובלס ביד. יונתן לא מעשן וניכר בו שהוא לא מעריך אותי יותר מדי
על מנהגי הנלוז. אבל זה לא מעניין אותי כל כך והוא מנומס מכדי להעיר ומין הסתם הבין כבר שאין לו מה להעיר בעניין גם בעתיד.
"מתי אתה עובר לכאן? " אני שואל. "עוד הלילה " הוא אומר. "נגמר לי מהלינה המשותפת. חלאס". אני מבין אותו. ראיתי את זה כבר לפני כן.
יונתן סיים להעביר את חפציו עוד באותו לילה. לכבוד המעבר ארגנתי לו מארז של קפה שחור ,כוסות ופנג'ן מעוטר שקניתי אצל הבדואים וגזייה עם שני בלונים
חד פעמיים. " זה גם משהו לצבא. אתה בטח תנצל את הערכה. " אני אומר במבוכה קלה. "תודה אלריק אני באמת מעריך את זה" הוא משיב ואני רואה
בעיניו שהוא מבסוט. וכך גם אני.
במהלך הקיץ הוא השקיע בחדרו ובחצר שהייתה לו בחזית החדר. תחם אותה עם דקלים ועלי תמר. ניקה מאבנים הכניס ריהוט חצר ומנגל מפואר שבנה
שנה קודם. את הסטקים שעשה באותה שנה לא אשכח. הכי טובים שאכלתי אי פעם. "הסטייקים פשוט מושלמים" אמרתי לו פעם."כמו כל דבר שאני שואף לעשות בשלמות"
הוא עונה. "מה זה אני שואל? הכל צריך להיות מבוצע בשלמות?" "ברור" הוא עונה. " כל דבר שמבצעים ,צריך לשאוף לבצע בשלמות."
"זה דיבור של קצין מלידה" אני אומר לו ברצינות. הוא לא משיב. חוזר למנגל ומכין את הסטקים הבאים .
אחרי כמה חודשים הוא התגייס ובסופו של דבר שובץ ליחידה מובחרת. לפני הצבא הלכתי לאחת מהחנויות האלה. חזרתי עם חבילה לא קטנה שהכילה לדרמן ,
אזיקונים , שלל מברשות ,גרביים צבאיות תחבושות ועוד כמה דברים שבהחלט נחוצים לשלבים הראשונים של הצבא. ידעתי שהמשפחה שלו תצייד אותו אבל רציתי
גם אני לתרום משהו. הילד הזה נכנס לי ללב בצורה שלא ציפיתי לה. כשנתתי לו את החבילה ערב גיוסו ראיתי את השתוממותו וגם את שמחתו.
" למה אלריק? מה קפץ עליך פתאום? " " לא יודע, גם שכן וגם חבר. רציתי." הוא חייך. קם וחיבק אותי. " תודה אח גדול שלי" . ואני פתאום מתפרק ואומר לו
"דיר בלאק יונץ. אני רוצה גם לראות את יום השחרור שלך מתי שזה לא יהיה. " והוא אומר. "לא תהיה מסיבת שחרור בלעדיך יא חתיכת מסטול שכמוך, מי יטרוף את
הסטייקים שאכין? "
וככה הזמן עובר לו. אני עדיין בקיבוץ בחוזה שלישי שלי, העבודה שלי מוערכת וגם ההתנדבויות שאני עושה , בין עם זה בחדר האוכל בשטיפות כלים של ארוחת הערב,
או תורנויות שמירה. כן אני מודה, אהבתי את החיים בקיבוץ ולא היה אכפת לי לתת את ההתנדבויות הללו. יונתן שאל אותי פעם למה אני עושה את זה.
"אל תגיד לאף אחד כן?" "אני עושה את זה כי אכפת לי". והוא שואל אותי: " וזה לא שאיפה לשלמות?" לא אני אומר. זה רק עניין של ערכים ולא שום דבר מעבר לזה.
"אתה חיה משונה אלריק" אין לך מושג אפילו , יונץ" אני משיב ומחייך.
אם הקיבוץ מקבל, הוא יודע גם לתת. הבוסים שלי בעבודה החליטו שהגיע הזמן לשלוח אותי לקורס בתחום שלי. קורס יוקרתי ומהנה שעולה לקיבוץ קצת כסף כמו גם
עלות יום העבודה שלי שמבוזבז במכללה. אבל אין פוצה פה. אני כמו בן בית. מדי פעם הייתי מקפיץ את יונץ לתל אביב בבוקר. באותו זמן הוא כבר היה סגן ומפקד צוות
ביחידה. אבל עדיין גר בשכנותי יחד עם חברתו שושי .
הייתי עסוק בלימודיי. מקפיד להגיע כל שבוע. מכין את העבודות , מצליח במבחנים ואף שוקל אולי ללכת לתואר מלא בתחום בעלי חיים. באחד מהמפגשים האחרונים, הייתי
מרוכז בהרצאה בנושא תזונת בעלי חיים כשהדלת נפתחת ואני רואה את אפי, אחד מבני הקיבוץ שלמד גם הוא במכללה עומד בכיתה. הוא מסתכל אלי בזמן שכל הכיתה דוממת ומפנה מבטה אליו.
"אלריק צריך לחזור דחוף לקיבוץ."
"למה מה קרה?" אני שואל.
"יונץ" הוא אומר ואני מרגיש פתאום בקיפאון שבתוכי.
"אני צריך לזוז" ממלמל למרצה ואוסף את חפצי ,עוזב ללא שהיות ולא מגיב לשאלות חברי לכיתה.
באוטו אפי מספר לי את מה שקרה. הצוות שהה במארב בלבנון והותקף על ידי חוליה מהחיבאללה. יונץ הצליח להוריד שניים מהחולייה לפני שאחד מהטרוריסטים ריסס אותו.
הוא חטף כמה כדורים ונהרג במקום. שאר חברי הצוות חיסלו את שאר המחבלים וניסו להציל את חייו אולם לא היה סכוי.
אני שומע אותו מדבר ומרגיש כאילו הוא מדבר אלי מרחוק, ועולמי מצומצם כראש סיכה. נתתי לאפי את המפתחות לאוטו. לא יכולתי לנהוג.
הלוויה הקשה, הצוות שלו שמגיע כולו מרוסק, הכל עובר לי מעלי ואני איני מרגיש במאום. הלב קפוא. הפה כבר אינו מחייך. החיים נהיים אפורים.
ובלילות אני שומע את שושי בוכה בחדר.
וגם אני.
כבר שבע עשרה שנים עברו . הרבה שנים עברו מאז שעזבתי את העבודה ואת הקיבוץ . מחפש את דרכי במקומות אחרים . חי חיים אחרים כל כך עד שנידמה
שהתקופה בקיבוץ כמעט ולא היתה באמת.
אבל לפחות פעם בשנה אני מגיע. בין עם זה ביום הזכרון או ביום אחר. מגיע לקבר של יונץ. ומספר לו על החיים.
ולפעמים אני חושב שאני שומע אותו מדבר אלי בשקט בין העצים.
" גם בחיים אלריק אתה צריך לשאוף לשלמות."
אני קם ונוסע משם.
