לפעמים אני חושב שישנם ארבעה או חמישה בעולם הזה שמסוגלים לשמוע אותי ולהבין אותי. לא יותר.
ואז אני נזכר בעוד אחד, ועוד אחת , ולאט לאט מתוספים עוד שמות לרשימה.
אבל לרוב זה שניים שלושה ואני חושב שזה בסדר.
לא. אין לי הרבה חברים והרבה פעמים אני מוצא את עצמי יושב בחדר ההוא שלא עיצבתי כי לא רציתי הרגשה
ביתית מדי, וחושב שבעצם אולי מספיק.
פעם רוברט היינלין כתב שהאינטליגנציה הנפשית נמדדת בין השאר בליבידו שלנו. אם זה המצב אז כנראה שמשהו
אצלי נעלם ואני לא כזה אינטליגנט כמו שהייתי. לא ממש חושב על סקס. לא חושב שאני צריך להתאמץ בשביל שיהיה
לי סקס, לא מרגיש סקסי ולא מתרגש מזה. סוג של נר כבוי.
העניין הוא שזה בסדר גמור מבחינתי. שוויון נפש שכזה . כהומאז' לדיוגנס אומר שאם פתאום תבוא אלי לחבית, אנג'לינה
ג'ולי עם שוט, סטראפ ועוד שאר ירקות ותגיד לי "מה שבא לך. עכשיו" אומר לה לזוז הצידה כי היא מסתירה לי את השמש...
והרי אני שונא שמש.
לא אכפת לי מכלום. לא אכפת לי מזה שאנשים מאבדים את החיים שלהם מכל הסיבות הלא נכונות.
לא אכפת לי מכל הצעות השידוכים שנוחתות עלי פתאום מכל מיני כיוונים. לא מעניין אותי.
לא אכפת לי כבר ממדע בדיוני. או מדע פופולרי. זה לא שיש לי הרבה מה לומר בנושא יותר מדי.
אני כולי מכופף,שוכב בצורה מעגלית לא מאפשר לעולם החיצון למצוא דרך ולעניין אותי בכל נושא שבעולם.
זה לא שאני בוכה או משהו כזה. ממש לא. פשוט לא אכפת לי יותר מכלום.
למה שיהיה?....
