אוקיי. כל מי שחושב שיהיה כאן סיפור מעניין, שיר או סתם מחשבות אופטימיות על החיים שיעיף
את התחת שלו מכאן ויפה שעה אחת קודם.
מאחר ובכלוב הננו אז כמובן שגם לכל הנשים.
הבלוג הזה לא יהיה נחמד. גמרתי גם עם זה.
הכל התחיל בבוקר. פגישה עם הרופאה. אני יושב מולה אחרי שאני אומר שאני צריך שתרשום לי עוד ימי
מחלה עד להיום למעשה. יום ראשון חוזר לעבודה.
"אין בעייה מותק. " ואז שואגת מולי. "אתה לא לוקח שום אחריות על החיים שלך?"...
ואני יודע מה זה. זה לא שהתכחשתי לכך אבל ההתחמקויות שלי מבדיקות דם בשנה וחצי האחרונות פתאום היו מובנות
לה והיא ידעה עכשיו למה התחמקתי ואני ידעתי שהיא יודעת.
בטון מקפיא אני אומר לה." דוקטור יקרה. לא משנה מה הסיבה עלי לא צועקים נקודה!"
והיא אומרת לי שכל החיים שלי ישתנו כי אני בן אדם כל כך מתוק שזה הגיע לי כבר לדם ואולי גם לכבד. ואני צריך אינסולין.
"שום אינסולין" אני אומר לה. "ישנן דרכים לפתור את העניין" דיאטה ממוקדת ופעילות גופנית.
"בחיאת אלריק "היא אומרת. "פעילות גופנית? אני באמת יכולה לסמוך עלייך?"
אני מושך בכתפי באדישות. "כאב לא מזיז לי יותר. מה אכפת לי ממה הוא נובע. שינבע גם מזה".
היא לא שואלת את השאלה האמיתית. אני גם לא אתן לה תשובה.
אבל אני כן מבטיח לה מלחמה.