אפרסקים וחצילים

שבוע הבא אנחנו חצי שנה רשמית ביחד. כלומר איזה תשעה חודשים לא רשמית אבל חצי שנה רשמית, של בנאלים, מונוגמים.

ואולי הבנאלים נשמע שלא טוב לי אבל דווקא טוב לי! ממש! הוא אהבת חיי. הוא כל כך מתאים לי שזה קריפי. אני לא מנסה להרשים אותו והוא עדיין מתרשם. אני הולכת לישון עם שיער רטוב וקמה כמו מפלצת והוא עדיין אומר לי שאני יפה. הוא יודע מה אני צריכה כמעט תמיד. אם הוא עושה משהו שמציק או פוגע הוא חושב על זה באמת ואז מתנצל.הוא רגיש ומקשיב ולא חושב שאני משוגעת בכלל גם כשאני כן. הוא אוהב אותי הכי הרבה שאהבו אותי בחיים. אני אוהבת אותו יותר משחשבתי שאפשרי.

הוא טוב לי אני יודעת. אבל הוא הכי בנאלי. כאילו, הוא רוצה משפחה וילדים ומשכנתא ובית בצפון איפה ששקט. הוא לא מוכן לחשוב ואמר לי מההתחלה שלעולם לא נפתח את היחסים בנינו.

אני לא... אני לא יודעת. הוא כל כך בטוח. אני כל כך לא יודעת. לא יודעת אם אי פעם ארצה את החיים שהוא מייחל להם איתי. זה דופק לי את הראש, הלחץ הזה לרצות גם. השאלה אם אי פעם זה יגיע בכלל. 

אני חולמת כל הזמן שאני בוגדת בו. חצי שנה של חלומות חוזרים שכל פעם אני בוגדת בו בסיטואציה אחרת. לפעמים הוא מגלה, לפעמים אני מסתירה ואכולה ברגשי אשמה,לפעמים אני רק חושבת עליו בזמן שמישהו אחר בתוכי. 

אני מרגישה רגילה. בעבודה רגילה, במערכת יחסים רגילה, בשגרה רגילה, בשעות רגילות ואני לא יודעת אם זה מחמיא לי. אני גם מרגישה מכוערת שזה משהו שלא הרגשתי שנים אבל ככה זה ואני שונאת את זה. כזאת רגילה, משעממת, משתעממת.

ואמא אומרת שהשגרה היא מבורכת ואני נשארת רגילה, כמעט בנאלית. אבל אהובה. 

הרבה זמן לא הרגשתי בודדה כמו שאני מרגישה הערב. 

לפעמים, גם במערכת יחסים מוצלחת, צריך להזכר בזה שבסוף אנחנו לבד.

מפחיד כמה עמוק הוא נכנס לי ללב ועצוב כמה שהאושר שלי תלוי באושר שלו. 

בתחילת 2018 הייתי כמה שבועות לפני שהתחלתי לעבוד כדיילת. אז יש את כל הקטע הזה עם המדים, שהוא כביכול סקסי, אבל נדרש לא מעט כדי לעמוד בכללי הלבוש הדקדקניים של אלעל. מעבר למדים המגוהצים צריך לאסוף את השיער בצורה הדוקה, למרוח לק על הציפורניים, איפור על הפנים ולהוריד את כל העגילים מלבד אחד על כל תנוך. אף אחד מהדברים האלה לא הייתי עושה ביום יום אבל הכי היה קשה לי להוריד את העגילים. יש לי לא מעט והם מביאים לי הרבה בטחון. אז החלטתי לעשות אחד בשביל עצמי, במקום שלא רואים. חשבתי על עגיל בפטמה אבל אז נזכרתי בבחורה שצללתי איתה בתאילנד. בתחתון ביקיני הקטנטן שלה הייתה בליטה שלא מכחישה עגיל שאפשר רק לדמיין. אז התחלתי לחקור איזה סוגי עגילים ניתן לעשות באזור. יש המון המון המון סוגים. אבל אחד משך לי את העין יותר מכולם והתאהבתי ככל שקראתי יותר. הוא יושב בצורה אנכית על כיפת הדגדגן ונראה וואו. בנוסף גוגל אמר שהחיכוך תורם להנאה וזה קנה אותי.

ב2.1.18 לקחתי את האוטובוס לתל אביב, לחנות פירסינג שבחרתי מראש כי אני אחראית. אני יושבת מחוץ לחנות על ספסל וקוראת בפעם החמישית את הסכנות בעגיל כזה ושוקלת מחדש את העניין. בא לי. אז אני קמה ונכנסת לחנות. בחורה מקועקעת עם עגילים ושיער ורוד בדלפק שואלת מה באתי לעשות. "עגיל" אני אומרת. איפה? "אני רוצה לעשות vch". היא מסתכלת שוב על הבחורה עם הפוני, ואומרת לי לחכות.

מגיע בחור גדול ואומר לי להכנס לחדר. הוא אומר לי להוריד מכנסיים ותחתונים ואני נשכבת בלי חלק תחתון על המיטה. סיטואציה מוזרה מאוד, שונה מאוד מאצל הגינקולוג. אני שואלת אותו אם הוא כבר עשה כאלה והוא אומר שיותר מידי בקצרה. הוא טומן את הראש בין הרגליים שלי ופותח את השפתיים החיצונית. הוא נוגע בי ואומר לי לקחת נשימה עמוקה. הוא מחדיר את המחט ונפלט לי "פאאאק". הוא מכניס את העגיל לחור הטרי וסוגר. "מושלם" הוא אומר, ואני לא בטוחה למה מתייחס.

חודש בלי להביא ביד וסקס. זו הגזירה. אבל לא אכפת לי כי הכוס שלי שהוא החלק הכי יפה בי לדעתי, מקושט עכשיו במוט פשוט עם שני כדורי כסף בקצה. יש לי סוד בין הרגליים והוא רק שלי וזה מדליק אותי מאוד. הוא עוד שם, העגיל שלי. אני לא מספרת עליו לפני כי אני אוהבת לראות את התגובה של גברים אליו. אני אוהבת שהוא אומר בלי מילים "זה פה". הוא הפך מספר תנוחות לטובות הרבה יותר.

הוא הסוד הקטן והסקסי שלי. 

כולם זמניים וזמנים משתנים.

הכי חשוב זה להנות מהרגע 

השעון מעורר מצלצל בשעה 1600 ומוציא אותי מהחלום הרע שבו הייתי. שוב. אני הפוכה. אולי מהשנצ, אולי מהעובדה שהחלומות שלי לא נותנים לי לנוח. 

אני מהרהרת עוד בחלומות שלי, למה פתאום כל שינה מלווה בסיוטים? אני מנסה להבין את הקשר. למה פוגעים בי שוב ושוב בחלומות שלי? למה אונסים אותי? למה דוחים אותי? למה אסור לי כשכל כך טוב? איך זה מתהפך ברגע ולמה אף פעם אין לי שליטה?

הוא מתקשר אליי והוא לא כרגיל. כבר מהבוקר הרגשתי את זה בהודעות. הוא גם הפוך, כמוני. גם לו יש שיט, כמוני. אנחנו מדברים כמו שאנחנו יודעים לעשות כל כך טוב. מספרים אחד לשני על מה מציק ואיך היה היום. אני מתגעגעת אליו. 

אני מספרת לו על החלומות ופתאום אני מבינה שממנו אני כל כך מפחדת. מהרגשות האלה שיש לי כלפיו. מהחוסר שליטה שאני נכנסת אליו. הוא מספר שהוא מפחד לאכזב אותי. שהוא כל כך רוצה להיות מאוהב בי אבל הוא לא. שהוא אוהב אותי המון, אבל אין פרפרים בבטן. הוא מנסה להסביר לי שיש בי הרבה תכונות שהוא רוצה בבת זוג, אבל שאין התאהבות. וכשהוא דמיין את האחת שלו הוא דמיין נסיכה שהוא מסרק לה את השיער והיא נמסה אליו. וזה לא אומר שלא כיף, או שהוא לא אוהב, או שהחיבור בנינו זה לא משהו מיוחד מאוד. אבל זו לא התאהבות, זה בטוח. והוא רוצה להתאהב בי. אבל הוא לא. 

מצחיק, על התאהבות ואהבה דיברתי עם ר' אחרי סשן סקס עצבני ביום חמישי. הוא סיפר לי על ההתאהבות הראשונה שלו ואני הסקתי שזו בת הזוג שלו ואז הוא אמר לי שזו מישהי אחרת בכלל. ששיחקה לו עם הלב והפכה אותו טיפש. ובבת זוג שלו הוא לא מאוהב, וגם לא היה אף פעם. הוא חושב שהיא האישה הכי טובה שיש. והיא עושה לו טוב. והוא אוהב אותה. אבל אף פעם לא מאוהב. 

סיפרתי לו על השיחה ואמרתי לו שאני גם לא מאוהבת בו. כי מה שאני מרגישה זו לא התאהבות עיוורת כזו, עם ראש בעננים. זו אהבה, עם רגליים על הקרקע, עם הכירות, עם עומק. וזה מוזר, לאהוב בלי להתאהב. בשבילי זה עדיף. התאהבתי מספיק, התרסקתי מספיק, רציתי מידי משהו שלא היה קיים, הייתי עיוורת יותר מידי זמן ובזבזתי את הזמן שלי ושל אחרים. אני רוצה אהבה אמיתית, בבן אדם שמולי ולא בדמות שיצרתי לעצמי בראש. אני רוצה לחלוק את החיים שלי עם מישהו. אני רוצה לספר לו הכל ושהוא יספר לי הכל. התאהבתי מספיק, אני רוצה לאהוב באמת. אף פעם לא אהבתי באמת. ועניין הנסיכה? אמרתי לו. אני לא נסיכה, אמרתי לך את זה כבר לפני כמה חודשים כשקראת לי נסיכה שלי וביקשתי שלא. אני לא צריכה שיסרקו לי את השיער ואני לא צריכה מישהו גדול וחזק שיעזור לי. ואלה לא היחסים שלנו, וגם לי זה חדש להיות בקשר כל כך שיווני. זו גם לא הפנטזיה שלי אבל זה עדיף לי. ואולי אתה מרגיש ככה כי אתה מאוד פגיע איתי. והשריטות שלך הן עוד מדממות, ושלי כבר מזמן צלקות שלמדתי לחיות איתן. 

אז כשהכל על השולחן אתה צריך לחשוב עם עצמך, אמרתי לו. האם התאהבות הוא משהו הכרחי? והנסיכה? 

והמשכנו לדבר על דברים שאף פעם לא הודתי בהם אפילו מול עצמי. הוא מלמד אותי כל כך הרבה עליי. אני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי. אותו, לא את הדמות. אני לא מאוהבת בו בכלל אבל אני אוהבת אותו כל כך שזה כואב. ואני מתה מפחד. 

קשרו אותי בפעם הראשונה! וזו הייתה חוויה מהממת ואפילו צילמו אותי תמונות מהממות. אם היה לי מנוי היו פה תמונות של אשה קשורה אבל אין לי אז זה נשאר ביחד עם שאר התמונות היפות שהן לי, לעצמי ולבחורים הזמניים של אותה תקופה(:

לתהיה שלי קיבלתי תשובה כשהוא אמר פתאום "אני מרגיש רע שלפעמים אני חושב עליך בזמן שאני מזיין אותה". בינגו! קיבלתי תשובה לשאלה אחת, ואפילו לא שאלתי. "בסדר, אבל בטח אתה גם חושב עליה בזמן שאתה מזיין אותי" אמרתי כאילו לא לא שואלת. "אני לא. את הפרס שלי,הפינוק שאני מחכה לו."

דאמ, איך אני אוהבת להיות פינוק. 

אני אוהבת להתאהב במה שלא אפשרי. 

אוהבת לרצות את מה שאסור.

והאם אני באמת רוצה להשיג את מה שאני רודפת אחריו? או שאני רודפת רק כי אני לא משיגה?

עוברת מהטינדר

לאוקיי

לטרמינל איקס

מסתכלת על דברים שהייתי רוצה

אבל לא רוצה מספיק

כדי להתאמץ בשבילם

לא ידעתי אם אני עוד מסוגלת להרגיש

אחרי הכל עברו שנים מאז ש

ואז כשגיליתי שכן

החלטת ללכת

ואני בכלל שמחה

כי זה נחמד, לדעת שאני מסוגלת