מאז שהפסקתי לעשן אני חולמת הרבה יותר.
פעם הייתי זוכרת רק סיוטים, שהיו צצים אחרי ערבים מלאי קוקאין או מפתיעים כשאני לא מצפה.
גם היום אני זוכרת בעיקר את הסיוטים אסל לא רק. אני אוהבת אותם, את הסיוטים שלי. אני מרגישה שהם מראה כל כך עמוקה לנפש שלי, שהם נוגעים במה שאני בעצמי לא מצליחה לגעת.
אני רואה קשר בינם לבין המצב הנפשי שלי, כמעט תמיד. פעם, כל הסיוטים שלי היו קשורי מלחמה. חיילים שדופקים על הדלת ולוקחים אותי למחנות ריכוז, טרור ברחוב ובעיקר חיים בודדים במנוסה. בתקופה האחרונה רוב הסיוטים שלי קשורים בזה שאני מאבדת מישהו קרוב. לפני כמה שבועות חלמתי שאמא שלי חולה בסרטן, שגילו לה את זה ממש מאוחר ותוך כמה ימים היא מתה. חלמתי על הלויה שלה, שבה היא נכחה ומתחה ביקורת על מה שאמרנו. זה היה עצוב, ולמרות חוסר ההגיון, מאוד מציאותי. כל כך מציאותי שברגע שפתחתי את העניים התקשרתי אליה ובכלל לא הייתי בטוחה אם היא תענה או שהיא מתה. היא ענתה וכשסיפרתי לה אמרה שהיא מאושרת לשמוע כי א. זה אומר שהיא תחיה חיים ארוכים וב. כי אכפת לי ממנה.
מאז שאימצתי את הכלב שלי אני חולמת המון שקורה לו משהו, שאני מפקששת את זה באיזה דרך, שהוא בורח, שהוא מת, שמתעללים בו, שמתחילה מלחמה ובין הדברים ששכחתי לארוז היה האוכל שלו.
עד עכשיו הפרדתי בין הדברים, המלחמות והאובדן. אבל עכשיו זה נשמע לי בדיוק אותו הדבר. כשמשהו טוב לי אני מפחדת שהוא יחמוק לי מבין האצבעות. מפחדת שהמשפחה תלך, שהחיים הנוחים שאני חיה ילכו, שמה שאני אוהבת ילך. אני מפחדת להתקרב כי תמיד זה נגמר בסוף. החלומות שלי מפחידים אותי כי הם כל כך מציאותיים אבל אני אוהבת את הפחד שבהם. הוא גורם לי להרגיש חיה, הוא גורם לי להבין מה חשוב, הוא גורם לי להבין טוב יותר את עצמי.
ואין כמו לחלום שהכלב שלך ברח ואנשים חסרי לב התעללו בו וגזרו לו את הזנב, לרוץ ולצרוח בהסטריה בחיפוש אחריו תוך כדי שאני פוגשת חברה מהעבר שרוצה לעזור לי ואז היא מבינה שזו אני ומסתובבת לצד השני תוך כדי שהיא אומרת שהיא בכלל לא אוהבת אותי. ואחרי כל זה, אין כמו לקום במיטה, עם הכלב האהוב שלי ישן לצידי, והאנשים הרעילים שהיו בחיי כבר מזמן בחוץ.
המציאות טובה יותר מהחלומות שלי, וזה פנטסטי.
